פרשנות מצטטת על איכה ה:יז

דותה לשון דבר הזב מגופה ד"א לשון מדוה וחולי שאין אשה רואה דם שלא תחלה וראשה ואיבריה כבדין עליה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ב:ב׳) ולא ידעתי מאיזה מוצא יהיה דותה לשון דבר הזב בלשון הקודש אבל יתכן שיהיה לשון מדוה ממה שאמרו (נדה ט) וראשה ואבריה כבדין עליה וכן דעת רבי אברהם שאומר כי דותה שם וטעמו חולי כי הדם היוצא חולי באשה ובאמת שהוא ניקוי המותרות ומפני שראשה ואבריה כבדין עליה אולי יקרא חולי והנכון לשון מדוה שהוא כמו נגע וצער כמו עלי לבי דוי (ירמיהו ח יח) היה דוה לבנו (איכה ה יז) כמו נגע לבבו (מלכים א ח לח) והנה הזיבה נגע באשה אע"פ שהיא בתולדתה וכן על ערש דוי (תהלים מא ד):

ובספר הזוהר [זוהר ח"א צ"ג ב'] תנא זה וזאת בחד דרגא אינון ולא אתפרשן אלי למלכות והרמז על זה היה דוה לבינו (איכה ה יז) על זה רמז לצדיק שנאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב (ישעיה נז א) כמה דאת אמר ולבי דוי (איכה א כב). על אלה כמה דאת אמר גם אלה תשכחנה (ישעיה מט טו). והסימן אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. וכן הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה י"י קוינו לו וגו' (ישעיה כה ט) וכן הנה זה עומד אחר כתלינו (שה"ש ב ט') זה כותל מערבי שלא זזה השכינה משם. ומשם משגיח על בני אדם שנאמר והוא ישפוט תבל בצדק (תהלים ט ט'). ואנוהו אעלה אותו אל נוה עליון במדת רחמים. ענין אחר זה אלי רומז למדת רחמים. וכן אמרו במכילתא זה אלי עמי נהג במדת רחמים ועם אבותי במדת הדין. ומנין שאין אלי אלא מדת רחמים שנאמר אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב ב). אל נא רפא נא לה. (תהלים קיח כז) אל י"י ויאר לנו. ולפירוש זה יהיה פירוש ואנוהו אעשה לו נוה הוא ירושלים של מעלה וכן תירגם אונקלוס דין אלהי ואבני ליה מקדשא. ויהיה הפרש בין שני הפירושים בין מלמעלה למטה וממטה למעלה אלהי אבי וארוממנהו לפירוש הראשון יקרא שכינה אלהי אבי כי היא נגלית לאבות בנבואה. ועוד כמו שאמרו רבותינו ז"ל מי ששמר את האבות ישמור את הבנים. ויהיה פירוש וארוממנהו במדת רחמים שעל ידה תתעלה מדת הדין לרחמים ולפירוש השני אלהי אבי הרמז לישראל סבא וירומם אותו במקור העליון הנעלה במחשבת רעיון:

ספר הזוהר [האזינו רצ"ז ב'] ר' אלעזר פתח ואף גם זאת. <תרגום - רבי אלעזר פתח "ואף גם זאת">. זכאין אינון ישראל על שאר עמין. <אשריהם ישראל על כל שאר העמים>. דאע"ג דארגיזו קמיה מריהון קב"ה לא בעי לשבקא לון. <שאף על פי שהכעיסו לפני אדונם הקב"ה אינו רוצה לעזוב אותם>. דבכל אתר דגלו ביני עממיא קב"ה עמהון בגלותהון. <שבכל מקום שגלו בין העמים הקב"ה נמצא עמהם בגלות>. הה"ד ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם. <זה שכתוב "אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם">. ר' אבא אמר ואף גם זאת. <רבי אבא אמר "אף גם זאת">. תא חזי כמה חביבותא דקב"ה לגבייהו דישראל. <בוא וראה כמה היא אהבת הקב"ה לישראל>. דאע"ג דגרמין למיגלי ביני עממיא לא שביק לון לעלמין. <שאע"פ שגרמו להיות בגלות בין העמים אינו עוזב אותם לעולם>. דלא תימא דאינון בלחודייהו בגלותא משתכחין. <ואל תאמר שהם בלבדם נמצאים בגלות>. אף גם זאת עמהם משתכחא. <אף גם זאת שזאת היא השכינה נמצאת עמהם>. הדא הוא דכתיב ואף גם זאת. <זה שכתוב "ואף גם זאת">. למלכא דארגיז על בריה וגזר עליה עונשא לאיתרחקא מיניה ולמיזל לארעא רחיקא. <משל למלך שכעס על בנו וגזר עליו עונש שיתרחק ממנו וילך לארץ רחוקה>. שמעת מטרוניתא ואמרה הואיל וברי אזיל לארעא רחיקא ושדי ליה מלכא מהיכליה אנא לא אשבוק ליה. <שמעה המלכה ואמרה כיון שבני הולך לארץ רחוקה והמלך השליחו מהיכלו אני לא אעזבנו>. או תרוונא ניתוב בהיכלא דמלכא או תרוונא ניתוב בארעא אחרא. <או שנינו יחד נחזור להיכל המלך או שנינו יחד נשב בארץ אחרת>. לזמנין פקיד מלכא על מטרוניתא וכו'. <לימים פקד המלך את המלכה ולא מצאה וכו'>. ובמדרש איכה אמרו רז"ל בפסוק ולבי דווי חטאו בלב ולקו בלב ומתנחמים בלב חטאו בלב ולבם שמו שמיר (זכריה ז יב). ולקו בלב ולבי דווי (איכה א כב) ומתנחמין בלב דברו על לב ירושלם (ישעיה מ ב') חטאו בראש נתנה ראש. ולקו בראש כל ראש לחלי (ישעיה א ה'). ומתנחמין בראש שנאמר ויי' בראשם (מיכה ב יג). חטאו בעין ומשקרות עינים (ישעיה ג טז). ולקו בעין עיני עיני יורדה מים (איכה א טז). ומתנחמין בעין כי עין בעין יראו (ישעיה ב ח'). חטאו באף והנם שולחים הזמורה אל אפם (יחזקאל ב יז). לקו באף אף אני אעשה. מתנחמין באף ואף גם זאת. חטאו בהוא כחשו ביי' ויאמרו לא הוא (ירמיה ה יב). לקו בהוא והוא נלחם בם (ישעיה סג י'). ומתנחמין בהוא אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא יב). חטאו בזה כי זה משה האיש. לקו בזה על זה היה דוה לבנו (איכה ה יז). מתנחמין בזה הנה אלהינו זה (ישעיה כה ט). נטה קו לא השיב ידו מבלע (איכה ב ח'). יש קו לטובה יש קו לרעה. לטובה וקו ינטה על ירושלם (זכריה א טז). לרעה נטה קו (איכה ב ח'). הבן כל זה המאמר היטב והתעורר עליו. ועתה אעירך על פסוק נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל (עמוס ה ב') ואף כי לפי הפשט הפסוק ההוא נאמר על מלכות עשרת השבטים. עוד יש לרז"ל בו ענין מופלא ואמרו משל למטרוניתא שגירשה המלך מהיכלו וכיון שעברה חמת המלך היא היתה שבה אל מקומה מאיליה פעם ופעמים ושלשה. לימים התנחם המלך עליה נשבע שלא תוסיף לבא כפעם בפעם אלא הוא בעצמו ילך אליה וישיבה בהיכלו כי שאר הפעמים חזרה מעצמה ולפיכך נתגרשה כיון שהמלך בעצמו החזירה לא מתגרש יותר זהו לא תוסיף קום מעצמה רק הקב"ה מקימה מעצמו שנאמר אקים את סוכת דוד הנפלת (עמוס ט יא) זהו בונה ירושלם יי' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמז ב') כי בבית ראשון ובבית שני נאמר אם יי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו (תהלים קכז א'). כי נעשה ע"י אדם אמנם הבית שאנו מצפים שיהיה במהרה בימינו יהיה פעולת הקב"ה שנאמר בונה ירושלים יי' (תהלים קמז ב') וכתיב מקדש יי' כוננו ידיך ועל כן יתקיים לעד: