בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃
שד"ל
וזמרת: אין המלה סמוכה, וע"כ היא בקמץ, כמו עזרת מצר (תהלים ס' י"ג), אף נחלת שפרה עלי (שם י"ו ו'), והצורה הזאת מיוחדת לדבור השיריי ונראה שהיא מקוצרת מן זִמְרָתָה עֶזְרָתָה בתי"ו באמצע על דרך לשון ארמית חָכְמָתָא וחבריו, והשבא הארמי נתחלף בלה"ק לקמץ, כמו פְקַד בארמי בעברי פָקַד, בְשר בארמי, בעברי בָשר. ולענין הכוונה אין ספק כי הושמט הכנוי במלת וזמרת וטעמה כמו וזמרתי כדעת ר' משה הכהן (הביאו ראב"ע), והכוונה מי שלכבודו אזמר הוא יה. והמפרשים וזמרת כיאלו הוא סמוך נדחקו בפירושיהם. רש"י פירש עזו וזמרתו של יה, וראב"ע, עזי וזמרת עזי הוא יה, וראב"ע טען מן ומנָת המלך (ד"ה ב' ל"א ג') שהוא קמוץ ואעפי"כ הוא סמוך, וזו איננה ראיה, כי אמנם התיבה הזאת שומרת הקמץ מפני שהוא קמץ ארמי (בלשון סורי מְנָתָא, וכן צ"ל בתרגום שלנו בשמואל ב' ו' י"ט), ואיננו קמץ עברי הנוסף בלה"ק במקום שבא או פתח שבלשון ארמית, ולהיותו קמץ קדמון הוא בלתי משתנה, ודוגמתו שְאָר עמו (ישעיה י"א י"א), יְקָר תפארת (אסתר א' ד'), פתגָם המלך (שם א' כ'), כְתָב הדת (שם ד' ח'), גָלוּתי (ישעיה מ"ה י"ג), מעבָדיהם (איוב ל"ד כ"ה), וזולתם (וכן צריך לומר כְּתָבֵי הקדש, שְטָרֵי חובותינו) שהקמץ בהם לא ישתנה לא לשבא ולא לפתח, מפני שהוא קמץ קדמון הנמצא גם בארמית ואיננו נוסף בלה"ק כקמץ פָקַד, בָּשָר; והדברים ארוכים, וכבר ביארתים בספרי Prolegomeni. והנה לדעת רש"י ויהי לי לישועה איננו מאמר בפני עצמו, אך כוונת המקרא היא: עזו ונקמתו של יה היה לי לישועה; ולפיכך הוצרך להביא דוגמאות לוי"ו של ויהי שהיא יתרה. וראב"ע טען עליו ואמר כי אין זה משפט לה"ק ולא לשון ישמעאל; ואני אומר כי אין להביא כאן ראיה מלשון ישמעאל, כי אין בלשון ישמעאל וי"ו ההפוך, ובלה"ק יש לנו הרבה ווי"ן המהופכות עתיד לעבר, ואינן מחברות, ובפרט מלת ויהי מצויה הרבה בלי הוראת החבור, כגון כל ויהי שבתחלת הספרים ובתחלת הספורים. וקצת מהמקרות שהביא כאן רש"י מוכיחים באמת שאיננו נגד משפט לה"ק לומר ויהי לי לישועה להוראת היה לי. והמעמר בכוונה טובה להציל רש"י מתפישת ראב"ע בדה בלבו רבנו שלמה אחר, ואמר שלא נתכוון ראב"ע לדבר על רש"י, ועוד אמר כי המקראות שהביא רש"י, לא הביאם להוכיח כי יתכן לומר ויהי במקום היה, אלא להוכיח כי תבא וי"ו ההפוך גם באמצע הפסוק (!!!) הא למה זה דומה? למה שכתב המבאר לנתה"ש במדבר ט' י"ג, כי להציל את ראב"ע משבוש גדול שיצא מתחת קולמוסו באמרו כי ובדרך לא היה, ענינו או בדרך, כמו מכה אביו ואמו, אמר המבאר הנ"ל שלא היתה כוונת ראב"ע אלא ללמדנו קריאת וּ שהיא נקראת באל"ף גנובה, והנה וּבְדֶרֶךְ קריאתו אוּבדְרֶךֶּ. והמעמר ראה והבין כי הבל המה הדברים הללו של המבאר, והתמיה עליו, ופירש דברי ראב"ע כהווייתן, ולא ראה השבוש היוצא מהם, ולא הבין מה זה ועל מה זה נדחק המבאר לפרש כך.
אור חדש
ובגמרא (מגילה יב.), "בהראותו את עושר כבוד מלכותו וגומר", אמר רבי יוסי בר חנינא, מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא (אסתר א, ד) "[יקר] תפארת גדולתו", וכתיב התם (שמות כח, ב) "ועשית בגדי קודש לאהרן לכבוד ולתפארת", מה התם בגדי* כהונה, אף הכא בגדי כהונה.
מחוקקי יהודה; קרני אור
[ח] וע"ז כתב שד"ל "וזו איננה ראיה, כי אמנם התיבה הזאת שומרת הקמץ מפני שהוא קמץ ארמי ובלשון סורי מְנָתָא וכן צ"ל בתרגום שלנו (ש"ב ו יט) ואיננו קמץ עברי הנוסף בלה"ק במקום שו"א או פתח שבלשון ארמית, ולהיותו קמץ קדמון הוא בלתי משתנה, ודוגמתו שְאָר עמו (ישעי' יא יא) יקָר תפארת (אסתר א ד) פתגָם המלך (שם א כ) וכו' שהקמץ בהם לא ישתנה לא לשבא ולא לפתח מפני שהוא קמץ קדמין הנמצא גם בארמית ואיננו נוסף בלה"ק והדברים ארוכים: