וַיֹּ֣אמֶר מומכן [מְמוּכָ֗ן] לִפְנֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְהַשָּׂרִ֔ים לֹ֤א עַל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְבַדּ֔וֹ עָוְתָ֖ה וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֑ה כִּ֤י עַל־כָּל־הַשָּׂרִים֙ וְעַל־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֕ר בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃
גור אריה
להיות חבירו נענש על עדותו לא עונש גוף ולא עונש ממון. ד"כל עון" דכתיב בקרא פירושו עונש הבא על עון, שהעד כשהוא מעיד אינו קם רק להביא אותו לעונש, דאם לא כן, מאי נפקא מינה בעדותו. ולפיכך הא דכתיב "לכל עון ולכל חטאת", פירושו לא יקום לעונש עון ולעונש חטאת. ו"עון" הוא במזיד, ו"חטאת" בשוגג (יומא לו ע"ב), ולענין קרבן קאמר, שאין עד אחד מביא אותו לידי קרבן. ו"עון" הוא כולל הכל, בין עונש ממון ובין עונש נפשות, דהכל "עון" קרי מה שהוא חייב לחבירו, כי "עון" מלשון "עותה ושתי" (אסתר א, טז), והכל הוא בזה, בין עונש ממון ובין עונש נפשות. ולא הוצרך לומר 'עונש קרבן' בפני עצמו, רק מפני שכתוב בתורה "לכל עון", והוה אמינא דווקא עונש מזיד, כי "עון" משמע מזיד, אינו קם – שהרי מכחיש העד. אבל שוגג – קם, הוצרך למכתב גם שוגג, אף על גב שהוא אינו מכחיש העד. ואילו כתב "חטאת", הוה אמינא דווקא לחטאת להביא אותו לקרבן אינו קם, אבל למזיד – אין אדם מישראל חציף כל כך להעיד שקר בדבר שחברו מכיר בשקרו, שאין החי יכול להכחיש החי, והוה אמינא דקם למזיד:
רש"י
עוה עוה. לשון עי השדה לשון חורבה אחר חורבה פעמים ושלש אשימנה כבר ניטלה מיכניה ונתנה לצדקיה ומצדקיה תנתן לגדליה הרי שתי' ומנחם חבר עוה עם עותה ושתי המלכה (אסתר א׳:ט״ז) העוינו והרשענו (תהלים קו):