וְנִשְׁמַע֩ פִּתְגָ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂה֙ בְּכָל־מַלְכוּת֔וֹ כִּ֥י רַבָּ֖ה הִ֑יא וְכָל־הַנָּשִׁ֗ים יִתְּנ֤וּ יְקָר֙ לְבַעְלֵיהֶ֔ן לְמִגָּד֖וֹל וְעַד־קָטָֽן׃
שד"ל
וזמרת: אין המלה סמוכה, וע"כ היא בקמץ, כמו עזרת מצר (תהלים ס' י"ג), אף נחלת שפרה עלי (שם י"ו ו'), והצורה הזאת מיוחדת לדבור השיריי ונראה שהיא מקוצרת מן זִמְרָתָה עֶזְרָתָה בתי"ו באמצע על דרך לשון ארמית חָכְמָתָא וחבריו, והשבא הארמי נתחלף בלה"ק לקמץ, כמו פְקַד בארמי בעברי פָקַד, בְשר בארמי, בעברי בָשר. ולענין הכוונה אין ספק כי הושמט הכנוי במלת וזמרת וטעמה כמו וזמרתי כדעת ר' משה הכהן (הביאו ראב"ע), והכוונה מי שלכבודו אזמר הוא יה. והמפרשים וזמרת כיאלו הוא סמוך נדחקו בפירושיהם. רש"י פירש עזו וזמרתו של יה, וראב"ע, עזי וזמרת עזי הוא יה, וראב"ע טען מן ומנָת המלך (ד"ה ב' ל"א ג') שהוא קמוץ ואעפי"כ הוא סמוך, וזו איננה ראיה, כי אמנם התיבה הזאת שומרת הקמץ מפני שהוא קמץ ארמי (בלשון סורי מְנָתָא, וכן צ"ל בתרגום שלנו בשמואל ב' ו' י"ט), ואיננו קמץ עברי הנוסף בלה"ק במקום שבא או פתח שבלשון ארמית, ולהיותו קמץ קדמון הוא בלתי משתנה, ודוגמתו שְאָר עמו (ישעיה י"א י"א), יְקָר תפארת (אסתר א' ד'), פתגָם המלך (שם א' כ'), כְתָב הדת (שם ד' ח'), גָלוּתי (ישעיה מ"ה י"ג), מעבָדיהם (איוב ל"ד כ"ה), וזולתם (וכן צריך לומר כְּתָבֵי הקדש, שְטָרֵי חובותינו) שהקמץ בהם לא ישתנה לא לשבא ולא לפתח, מפני שהוא קמץ קדמון הנמצא גם בארמית ואיננו נוסף בלה"ק כקמץ פָקַד, בָּשָר; והדברים ארוכים, וכבר ביארתים בספרי Prolegomeni. והנה לדעת רש"י ויהי לי לישועה איננו מאמר בפני עצמו, אך כוונת המקרא היא: עזו ונקמתו של יה היה לי לישועה; ולפיכך הוצרך להביא דוגמאות לוי"ו של ויהי שהיא יתרה. וראב"ע טען עליו ואמר כי אין זה משפט לה"ק ולא לשון ישמעאל; ואני אומר כי אין להביא כאן ראיה מלשון ישמעאל, כי אין בלשון ישמעאל וי"ו ההפוך, ובלה"ק יש לנו הרבה ווי"ן המהופכות עתיד לעבר, ואינן מחברות, ובפרט מלת ויהי מצויה הרבה בלי הוראת החבור, כגון כל ויהי שבתחלת הספרים ובתחלת הספורים. וקצת מהמקרות שהביא כאן רש"י מוכיחים באמת שאיננו נגד משפט לה"ק לומר ויהי לי לישועה להוראת היה לי. והמעמר בכוונה טובה להציל רש"י מתפישת ראב"ע בדה בלבו רבנו שלמה אחר, ואמר שלא נתכוון ראב"ע לדבר על רש"י, ועוד אמר כי המקראות שהביא רש"י, לא הביאם להוכיח כי יתכן לומר ויהי במקום היה, אלא להוכיח כי תבא וי"ו ההפוך גם באמצע הפסוק (!!!) הא למה זה דומה? למה שכתב המבאר לנתה"ש במדבר ט' י"ג, כי להציל את ראב"ע משבוש גדול שיצא מתחת קולמוסו באמרו כי ובדרך לא היה, ענינו או בדרך, כמו מכה אביו ואמו, אמר המבאר הנ"ל שלא היתה כוונת ראב"ע אלא ללמדנו קריאת וּ שהיא נקראת באל"ף גנובה, והנה וּבְדֶרֶךְ קריאתו אוּבדְרֶךֶּ. והמעמר ראה והבין כי הבל המה הדברים הללו של המבאר, והתמיה עליו, ופירש דברי ראב"ע כהווייתן, ולא ראה השבוש היוצא מהם, ולא הבין מה זה ועל מה זה נדחק המבאר לפרש כך.
מגלה עמוקות
האופן הי"א (בסנהדרין דף ט) א"הר בלשון ארמי סופר שנאמר (תהלים קלט) לי מ"ה י"קרו ר"עיך א"ל ר"ת למפרע ארמ"י לשון תרגום כדאיתא בפ"ק (דמגילה דף ט) א"ר נחמן בר יצחק תרגום שכתבו מקרא (אסתר א) וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן יקר זה תרגום הענין ארמי הוא קליפת נגה שגרם בחטאו שנכנסו רובו בטומא' וקודם חטא העגל נטהרו ובהקמת המשכן נתקנו קליפת נגה ונכנסו בקדושה ולכן אלף זעירא כשתסלק אות א' נשתייר ויקר אל משה לקיים קרא מה יקרו רעיך וסיפר בלשון ארמי מה יקרו רעיך אל ר"ת ארמי וכן (בראשית מט) מ"שם ר"ועה א"בן י"שראל ר"ת ארמ"י וכן קליפת נגה היא קליפה א' זעירא נהורא דקיק שממנו היתה יניקת בלעם בזוהר יתרו דאתמר גביה (במדבר כג) ויקר אלהים אל בלעם נמצא במלת ויקרא נרמזין בי' תרין סטרין נבואת משה לשון שמלאכי השרת משתמשין ביה גם נבואות בלעם ויקר עם נהורא דקיק שהיא א' זעירא: