פרשנות מצטטת על אסתר ב:כג

מאז המצאת הכתב, אי שם באלף הרביעי לפני הספירה, תפסו הספרים מקום של חשיבות חברתית ודתית בחיי האדם. הדבר הכתוב נתפס כבעל תוקף וכנצחי, ומכאן, ככל הנראה, השימוש הרב בפעולת הכתיבה בתרבויות העת העתיקה כביטוי לציון אירוע בעל תוכן משמעותי שיש לזכור אותו לדורות. כך, למשל, אחשוורוש מלך פרס שניהל רישום מדוקדק של הקורות אותו ב"ספר דברי הימים" (אסתר ב, כג), והמקרא משופע בהזכרת ספרי היסטוריה, כגון "ספר דברי הימים למלכי יהודה" (מלכים א יד, כט). הספר מילא תפקיד רב חשיבות גם במערכת המשפטית, כפי המסופר במשנה המתארת את התנהלות הסנהדרין במשפט (סנהדרין ד, ג): "סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה, ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהם, אחד מימין ואחד משמאל, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין...". רישום הפרוטוקול מקנה לדיונים בבית הדין מעמד על־זמני.

וַיִּמְצְאוּ אִישׁ וְגוֹ׳. אָמַר לְשׁוֹן מְצִיאָה, יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ילקוט שמעוני) שֶׁאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: צְאוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁחִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וְכוּ׳ עַד כָּאן. לָזֶה אָמַר ״וַיִּמְצְאוּ״ עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (אסתר ב:כג) ״וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא״.

(פו) פי' באחת מערי גלעד, ועיין בפי' הח' ז"ל (אסתר ב כג):