פרשנות מצטטת על אסתר ד:ה

"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף", זֶה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ (קהלת ה, ט). נראה לי בס"ד 'כֶּסֶף' רמז לשלימות המצוה במחשבה ודבור ומעשה והיינו כ"ף רמז למעשה כי כל מעשה תתייחס לידים וכפים וסמ"ך רמז למחשבה שהיא במוחא סתימאה כמו אות ס' דהוא סתום מכל צדדין ואות פ' רמז לדיבור שהוא בפה ולכן המצוה נקראת 'כֶּסֶף וְזָהָב' רמז לתורה שהיא נחשבת בשבעה ספרים ונחשבת בחמש ספרים כנגד אותיות 'זֶּה' ולכן זה כינוי לתורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טו.) על פסוק לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה (אסתר ד, ה) שמא עברו על התורה דכתיב בה מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים (שמות לב, טו) וזהו זה ד'זָהָב' ואות ב' ד'זָהָב' רמז שהיא תורה כפולה שבכתב ושבעל פה או חלק נגלה וחלק הנסתר וזהו זָהָב הם אותיות זֶּה בּ' נמצא כֶּסֶף רמז למצות וְזָהָב רמז לתורה כמו שביארנו במקום אחר.
והנה משה רבינו ע"ה אוהב לעשות מצות שלימות בשלשה הנזכרים שהם רמוזים באותיות כֶּסֶף ואף על פי שכל מצות שהיו בידו היו שלמים בשלשה הרמוזים באותיות כֶּסֶף רצה לעשות גם מצוה זו של ערי מקלט שלימה בשלשה הנזכר שתהיה גם זו נקראת בשם כֶּסֶף אך כיון דעדיין לא הגיע זמן המעשה שלהם ורק יש לו בזה חלק דבור וחלק המחשבה לכן טרח לעשות להם הבדלה במעשה ההכנות שהכין בהם כדאיתא בברייתא לעיל להביא שם מים ושאר דברים הצריכים להם, ואף על פי דעתה אין קולטות ואין צורך עתה בהכנות אלו עם כל זה אמר מצוה זו שבאה לידי דייקא שאוכל לתקן בה איזה דברים של מעשה בידים אקיימנה מעכשיו ולא אניח זה עד אחר שיכנסו ישראל לארץ וישלימו ויעשו תיקונים אלו.

(אסתר ד, ה) 'וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ' אָמַר רַב: הֲתָךְ זֶה דָּנִיאֵל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ הֲתָךְ? שֶׁחֲתָכוּהוּ מִגְּדֻלָּתוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁכָּל דִּבְרֵי מַלְכוּת נֶחְתָּכִין עַל פִּיו. נראה לי בס"ד דלא פליגי אלא שמואל בא לפרש דברי רב כי יש פקיד על עניני חוץ בדבר המלכות הנוגע לבני המדינה, ויש פקיד על עניני המלך בביתו שקורין מאבי"ן ודניאל ע"ה היה תחלה בימי כורש ודריוש פקיד בשתי שררות אלו של פנימית הנקרא מאבי"ן ושל חוץ הנוגעין לבני מדינת המלך ושאר מדינותיו, ואמר רב שאחר כך חתכוהו מגדולתו, שלא הסירוהו מן השררה לגמרי אלא חתכו שררתו, מה שהיה שר בפנים ובחוץ. ובא שמואל לפרש שלא הוסר אלא משררה של לפנים הנקרא מאבי"ן, אבל עדיין דברי מלכות שהוא עניני חוץ נחתכין על פיו.
ועדיין צריך להבין מנא ליה לפרש זה על דניאל? ונראה לי בס"ד דייק לה מדכתיב 'וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ' דקשה למה ליה למימר 'וַתִּקְרָא' והוה ליה למימר 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ' כיון דאמר 'אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ' נמצא הוא מצוי אצלה ואין צריך לקראו מבחוץ? אלא ודאי דאף על גב שהעמידו לפניה אותה שעה לא היה עומד לפניה, אלא היה במקום אחר וקראה אותו. וקשה כיון דהדבר נחוץ לה מאד, למה לא שלחה הדברים למרדכי עם סריסים המצוים לפניה אותה שעה, עד שהוצרכה לקרוא להתך מבחוץ? אלא ודאי הֲתָךְ זֶה דָּנִיאֵל ודבר סתר זה לא רצתה שיתגלה לפני סריסים שאינם ישראל, ולא האמינה אלא רק בדניאל קדוש אלקים, והוכרחה לקראו מבחוץ ולשלחו למרדכי שיגיד לה הנסתר הזה כי הבינה מדעתה דענין זה שעשה מרדכי הוא נוגע ליהודים ואיך תאמין באחר זולת דניאל.

[נג] ונמצא ג' יוצאים מן הכלל שיבוא צווי עם "על" והוא מצות עשה, א) ולהגיד לה ולצוות עליה לבוא אל המלך (אסתר ד ח), ב) והן אצוה על חגב לאכל הארץ (דה"ב ח, יג), ג) "ויצו עליהם לאמר כה תעשון ביראת ד' באמונה ובלבב שלם" (שם יט), וכתב רב"ח, ע"ד הפשט הוזהר אדם בכאן בשתי מצות מצות עשה, ומצות לא תעשה, מ"ע "מכל עץ הגן אכל תאכל" ומצות ל"ת, "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל" ושד"ל כתב שלפעמים הצווי נקשר עם שני שמות, עם מי שמצווים אותו, ועם מי שהצווי לתועלתו ובגללו, כמו "ויצו עליו פרעה אנשים" (למטה יב כ) פרעה צוה אנשים לטובת אברהם, וכן "לכי לביתך ואני אצוה עליך" (ש"ב יד ח) "ותצוהו על מרדכי" (אסתר ד ה) ובכל אלה הדבר פשוט שאין מלת על מורה מניעה ואסירה, ועיין התוה"מ (במד' ה ב) ועיין בהערה לפי' המחזור מרוו"ה למעריב יום שני של פסח מה שכתב בענין זה: