וַיִּקַּ֤ח הָמָן֙ אֶת־הַלְּב֣וּשׁ וְאֶת־הַסּ֔וּס וַיַּלְבֵּ֖שׁ אֶֽת־מָרְדֳּכָ֑י וַיַּרְכִּיבֵ֙הוּ֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וַיִּקְרָ֣א לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃
נתינה לגר
כלי שמנה. הרב בעל נתה"ש תמה על הת"א שת' "מני שמושא" והנה אמת שכ"ה באיזו נוסחאות ובכ"י וכ"ה בתיב"ע, אבל בחומש ד' ווין ובחומשי רוו"ה הנוסחא בת' "מני משחא" ולעד"נ כגי' ישנה לפי מ"ש רש"י (לקמן פסוק ט"ז) שאלעזר נשא שמן המשחה ומה שהקשה הרמב"ן ע"ז, איך היה כחו חזק כ"כ לשאת משא כבד כזה, הנה בילקוט שלפנינו כתב ר' אבון בשם ר"א כמין צלוחית קטנה היתה לו באפונדתו וכיון שאלעזר בעצמו נשא השמן בודאי לא כסה אהרן, ולכן השכיל אונקלוס לת' "מני שמושא" למנורה ולא השמן ולא הצלוחית,ובאמת מלת "משחא" לא נמצא בת' לרוב כ"א בל"ר, כמו "משחנין טבין" [אסתר ו' י"א) אבל היחיד נמצא רק על הוראת המדה "שתא חדא" [מ"א ו' כ"ה] והאמת עד לעצמו.
הכתב והקבלה
כי על כן ראיתי פניך. שזכיתי לראות פניך באופן זה (על כן פירושו על אופן זה (אויף דיעזע ווייזע) כי מלת כן נרדף עם מלת ככה, ככה יעשה לאיש (אסתר) כן יעשה לו (אמור) ככה תאכלו אותו (בא י"ב) כן תאכלנו (ראה י"ב) ושרש ככה שתי אותיות כך. כרגיל בדברי רבותינו, (כי כל ככה הטעם למעלה והה"א תוספת בעלמא) ומבאר מה זה אופן יוקר הראייה שזכה אליו, ואמר כראות פני אלהים ותרצני: כלומר הראותני רצון וחפץ אהבתך כאילו קבלת את פני אחד החשובים הגדולים, וטעם המקרא אחרי שבאופן חשוב כ"כ זכיתי לראות פניך, כי אתה חשבתני לאחד מאנשי מעלה הראוי לכבוד גדול כזה להתטלטל עבורו בדרכים לבוא לקראתי בהמון אנשים רבים כדי ליקרני לעיני כל ולקבל פני באהבה גדולה, מעתה חטיבה מול חטיבה גם אנכי מחוייב להראות לעיני כל כי חשוב אתה בעיני מאוד ורצוני לעשות אות וזכרון לברית האהבה בקבלת מנחתי זאת הקטנה, פני אלהים כתרגומו אפי רברביא, ותרצני, טעמו קבלת את פני באהבה ורצון, כלשון רצוי לרוב אחיו שענינו אהוב, ויתורגם, כי על כן ראיתי פניך (דאסס אויף דיעזע ווייזע איך דיך צו זעהען געלאנגטע), כראות פני אלהים ותרצני (צייגטעסט מיר וואָהלוואללען, אלס ערשיען איינער דער געאכטעטען), ואם נפרש מלת על כן למשפט מסבב כברוב המקומות כמלת בשביל (ווייל, דארום), כדעת המפרשים, ונחבר כראות פני אלהים עם ראיתי פניך, להסב אותו על עשו, הנגינה תתנגד לזה, כי פניך מוטעם ברביע שהוא מפסיק, ומלת ותרצני, להיותו מאמר מתבודד למפרשים, היה ראוי להפסיקו במפסיק היותר גדול מאשר לפניו:
אור חדש
ובירושלמי (ברכות פ"א ה"ג, יומא פ"ג ה"ב), רבי חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בהדה בקעתא דארבל, וראו אילת השחר. אמר לו רבי חייא, כך היא גאולתן של ישראל. אמר לו, היינו דכתיב (מיכה ז, ח) "כי אשב בחשך ה' אור לי", בתחלה היא באור קימעא, ואחר כך (אסתר ו, יא) "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואחר כך (שם ח, ח) "ואתם כתבו על היהודים", ואחר כך (שם ח, טז) "ומרדכי יצא מלפני המלך", ואחר כך (שם שם) "ליהודים היתה אורה ושמחה וכו'". אמר רב יהודה בר רבי סימן, בית שיש בו נחשים, מביאין קרן של אילת, ומעשנין בתוכו, ומיד הנחשין בורחים. כך כשבאת אסתר, ברח המן.