וְהַמֶּ֜לֶךְ קָ֤ם בַּחֲמָתוֹ֙ מִמִּשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן אֶל־גִּנַּ֖ת הַבִּיתָ֑ן וְהָמָ֣ן עָמַ֗ד לְבַקֵּ֤שׁ עַל־נַפְשׁוֹ֙ מֵֽאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה כִּ֣י רָאָ֔ה כִּֽי־כָלְתָ֥ה אֵלָ֛יו הָרָעָ֖ה מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃
אור חדש
ועוד יש לפרש, כי כאשר הוא עמה, אינו מעיז כנגד המלכה כל כך להיות נכנס בריב עמה ולומר כי עמה אינם שוים להניחם. ויחשוב המן כי יותר טוב שיבקש ממנה שהיא תמחול לו על מה שעשה, והוא ירצה לפייס אותה, כמו שעשה באמת (להלן ז, ז). ודבר זה תועלת אליה לכל הפחות לבטל הגזירה. ומכל שכן כאשר היה עם המלכה במשתה היין בטוב הלב ובאהבה, שלא ירצה לדבר דברים שהם כנגדה. ובזה תהיה אסתר מבטלת הגזירה על כל פנים, כך היה נראה לפי הפשט.
ביאור הרד"ל
(יח) ויצא וישב כו' לרוח היום. לשאוף צל מעט לקרר ברוח היום (ולפי דרכו לימדנו מליצת מ"ש מתהלך לרוח היום, שפירושו כמ"ש בת"י שם מטייל בגינתא לתוקפא דיומא, שהוא משל כביכול כמטייל בעצי הגן, וכענין מ"ש [אסתר ז] והמלך קם בחמתו וגו' אל גינת הביתן, שלפשוטו הוא להפג חמתו בטיולו, אף כאן משלו טיול בג"ע להפג שעת הדין בשתוף עת הרצון: