פרשנות מצטטת על אסתר ח:ב

"ויהי באמרם אליו יום ויום וגו'" (פסוק ד). במדרש (אסת"ר ז, ז-ח), רבי יוחנן בשם רבי בנימין ברבי לוי, בניה של רחל ניסן שוה וגדולתן* שוה; הדה הוא דכתיב (בראשית לט, י) "ויהי כדברה אל יוסף יום יום", וכאן כתיב "ויהי באמרם אליו יום יום". "ולא שמע אליהם", ולהלן כתיב (שם) "ולא שמע אליה לשכב אצלה". וגדולתן שוה, הדה הוא דכתיב (בראשית מא, מב) "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש", וכאן כתיב (להלן ח, ב) "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי". להלן כתיב (בראשית מא, מג) "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך", וכאן כתיב (להלן ו, ט) "ונתון הלבוש והסוס וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". מה אמר מרדכי למי שאמר לו (פסוק ג) "מדוע אתה עובר את מצות המלך". רבי לוי אמר, אמר להם מרדכי, משה רבינו עליו השלום הזהיר לנו בתורה (דברים כז, טו) "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", וזה רשע עושה עצמו עבודה זרה. וישעיה הנביא הזהירנו (ישעיה ב, כב) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא". ולא עוד אלא, שאנו איסגנסירין של הקב"ה, שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ, וזקני נולד בארץ ישראל. אמרין* ליה ונימר ליה, מיד "ויגידו להמן וגו'". אמר להון המן, אמרינן ליה זקנו הלא הוא השתחוה לזקני, הדה הוא דכתיב (בראשית לג, ו-ז) "ותגשן השפחות וגו' ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו". היתיב*, ועדיין לא נולד בנימין. אמרין ליה הדה הוא דכתיב "ויגידו להמן".

וצריך לשלוח מנות איש לרעהו וכו' בפ"ק דמגלה תני רב יוסף וכתב הר"ן ז"ל ב' מנות לאדם אחד היינו מיני מאכל ומשתה לעשירים. ולאביונים די לכל אחד במתנה אחת שהיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול עכ"ל ולעד"נ בטעם מנות ומתנות אלו שהוא כדי שתהא השמחה כוללת שמחת עבודת יוצר הכל והם המתנות לאביונים וג"כ כוללת שמחת האדם עם אוהביו וריעיו והם המנות ובהיות שהתשועה בפורים היתה כוללת שתי תשועות האחת שנפרע לנו מכל צרינו ונקם נקמתינו שנית שהושיע לנו עד שלא נפקד מאתנו איש והם באמת שתי מתנות טובות ומרומזים יפה בב' מתנות שנתן אחשורוש האחד בית המן שבזה נפרע לנו מצרינו והשני נתינ' הטבעת שלא יפגע בנו שום אויב וצר וכן כתוב ביום ההוא נתן המלך את בית המן וגו' וכתיב ויסר המלך את טבעתו ויתנה למרדכי וגו' וע"כ לזכר אלו ב' מתנות תקנו לנו חכמינו ז"ל בין בשמחת עבודת היוצר ובין בשמחת האדם עם אוהביו וריעיו ליתן מידו ומהונו שתי מתנות לזכר ב' תשועות אלו ע"י מתנות שנתן אחשורוש לא יליזו מנגד פנינו והנה לאשר לא יחדל אביון מקרב הארץ ורבה העזובה מצוה לחלק ולתת לכל אביון מתנה אחת כי כך כתבו הקדמונים והשכל ג"כ יחייב אותו כי מי שיש לו ק' זהו' ליתן לעניים שגדול שכרו כשיחלקם לק' עניים מאשר יתן כל ק' זהו' לעני אחד או לשנים וג' כי זה שנתן לק' החיה ק' נפשות אבל בשמחת האדם עם אוהביו ורעיו אולי לא ימצא לאדם אוהבים רבים כמ"ש רז"ל או חברא כחברי דאיוב וכן אמרו קנה לך חבר ע"כ המצוה לשלוח ב' מנות לרעהו הטוב להיות שמח ושש עמו על שתי תשועות אלו כנזכר ישמע חכם ויוסף לקח:

'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' (ישעיה נה, יג) תַּחַת הָמָן הָרָשָׁע שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ'. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה פרשה ז, ח) שהיה המן תולה עבודה זרה כנגד לבו כדי להכשיל בני אדם כשיבואו להשתחות לו משורת דרך ארץ, נמצא הם משתחוים לעבודה זרה שלו ולכן (אסתר ג, ב) מָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה לו אף על פי שכן צוה המלך להשתחות להמן, דחש אם ישתחוה להמן נמצא משתחוה לעבודה זרה. וידוע כי עבודה זרה נקראת צו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נו:) אין צו אלא עבודה זרה שנאמר (הושע ה, יא) 'הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו', וזה נרמז בתיבת 'נעצוץ' חלק התיבה לשתים וקרי ביה 'נעץ צו' זה המן הרשע שנעץ בבגדו עבודה זרה כדי להכשיל אחרים. והנה 'נעצוץ' [306] גימטריא ש"ו שהיה המן מסטרא דשו של עשו שאמרו רבותינו ז"ל שנקרא עֵשָׂו 'ע' שו' שהיו בו ע' כוחות של שו וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק (בראשית כה, כה) 'וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו', ולכן נעצוץ גימטריא 'שו' הוא המן הרשע שהוא מסטרא דשו אבל מרדכי הצדיק ע"ה נתגבר על שו, ולכן נקרא בְרוֹשׁ שנוסף על אותיות 'שו' אותיות 'רב' בסוד 'כל רב מבבל' שהוא ע"ב ק"ל [=רב 202] ובזה נעשה בְרוֹשׁ ולזה אמר 'בְרוֹשׁ' זֶה מָרְדֳּכַי הַצַּדִּיק זָכוּר לְטוֹב.
ודע דכל פתיחות אלו דנקטי תנאי ואמוראי הכא הוא כדי לתרץ כל אחד בפתיחה שלו הטעם שאותו הדור ניצולו אחר שכבר נגזרה עליהם גזרה זו מן השמים ואף על פי שהשתחוו לצלם, וכמו שאמרו בגמרא בשאלה ששאלו לרשב"י וכי משוא פנים יש בדבר (מגילה יב.), ורבי יונתן לתרץ קושיא זו מייתי קרא וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל וכו' דנמצא שנענש נבוכדנצר הרשע שנכרת זרעו שאפילו ושתי לא נתקיימה, ובעל כרחו לקה בזה העונש בשביל שאנס את ישראל להשתחוות לצלם, דאם בעבור חרבן בית המקדש וגלות ישראל הא ניתן לו רשות על פי הנבואה לכך, וכיון דנענש בשביל שאנס את ישראל לעבודה זרה אם כן נתרצה הקושיא דלכך ניצולו בשביל שהיו אנוסים.
ומה שהביא פסוק 'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' דשמע מינה מהאי דרשה דמרדכי מסר עצמו להריגה כדי שלא ישתחוה לעבודה זרה של המן הרשע, ולכן כדאי הוא זכות מרדכי שיש לו בדבר זה להציל את ישראל מקטרוג שיש עליהם מצד שהשתחוו לצלם, וגם מדרשה זו שמע מינה שגם אסתר מסרה עצמה כדי לאבד את המן שהיה הוא עצמו עבודה זרה, לכך הגין גם זכותה להציל את ישראל מקטרוג של הצלם. ורבי יהושע בן לוי הביא פסוק (דברים כח, סג) 'כֵּן יָשִׂישׂ' שיש לומר צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שתהיה הגזרה קשה על זמן רחוק ולא תהיה פתאומית, שעל ידי כך היו ששים אויבי ישראל במפלתם וזו היתה סיבה להצלת ישראל דכתיב (משלי כד, יז) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וכו' והשיב מעליו אפו, נמצא בזו הפתיחה ביאר הטעם של ביטול הגזרה מפני שהמן וסיעתו שמחו במפלתם ובזה היתה ארוכה למכתם:
ומה שאמר הפתיחה בפסוק (קהלת ב כו) 'כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה' זה מרדכי הצדיק וכו', והענין הוא כי ידוע שהמלך שלח את מרדכי ואת המן שרים על חיילותיו ששלח להלחם בעיר אחת ונתן להם מזון החיל לכל אחד מהם, וארכה המלחמה ומרדכי היה לו חכמה לכלכל במשפט את המסור לו בשביל חיילותיו, והמן טפש היה שלא שמר את המזון ונשלם, ובקשו החייל להרגו בשביל רעבונם, ובא אצל מרדכי ללוות לו ולא קבל בשום אופן אלא רק בזאת שימכור את עצמו עבד למרדכי ואם יסרב אחר כך יתנסח עא מן ביתיה וזקיף יתמחי עלוהי, ונכתב השטר בכתובת קעקע על ירכו של המן, וכמו שכתוב בספר מנות הלוי. ובאמת דבר זה שעשה מרדכי שלא יתן המזון אלא רק שימכור המן את עצמו עבד למרדכי יצא ממנו תועלת לישראל, שנמצא בעת שקנה המן את ישראל לא זכה הוא בהם אלא נעשו קנויים למרדכי, כי כל מה שקנה עבד קנה רבו, וגם הכסף ששקל המן למלך בעדם לא היה משלו אלא משל מרדכי, ולא עוד אלא נתחכם מרדכי לכתוב השטר על ירך המן בכתב שאינו נמחק, ופירש בו שיתלה המן על העץ שלו וברית כרותה לשפתים שכך נתקיים בו, ועל ידי כך גברו ישראל וניצולו שלא שלט בהם קטרוג המקטרגים. וזהו שנאמר 'לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו' זה מרדכי נָתַן חָכְמָה שלא קבל למכור המזון אלא רק במכירת המן לעבד לו שבזה לקח כל כוחו של המן שכל מה שקונה העבד הוא של רבו, ועוד נתן לו דַעַת שיכתוב השטר על יריכו ויכתוב בו הצליבה של המן בפירוש וברית כרותה לשפתים ואחר כך נתן הקב"ה לחוטא זה המן ענין לאסוף ולכנוס כדי שיטרח ויכין למרדכי, כדי לתת לטוב זה מרדכי לפני האלקים, כי מרדכי שהיה טוב לפני האלקים זכה בטוב הרמוז לפני אותיות 'אֱלֹקִים' שהם אותיות 'בְּמוּכָן' ועל ידי כך סוף דבר (אסתר ח, ב) 'וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן', כי נעשה הכל שלו מדין מה שקנה עבד קנה רבו וגם נצלב המן כאשר כתוב ומפורש על יריכו, ונמצא דבר זה היה סיוע לישראל שניצולו משליטת המן ולא הועיל קטרוג המקטרגים.
ורבה בר עופרן פתח לתת טעם להצלת ישראל, מקטרוג שנהנו מסעודת אחשורוש, בזכות דניאל ע"ה אשר מסר עצמו לבלתי יתגאל במאכלות אסורות ויין נסך, ולזה אמר (ירמיהו מט לח) 'וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם' זה דניאל ע"ה שהיה בעילם שהיה שם מרכבה לשכינה, ובזכותו אבדו 'מֶלֶךְ' זו ושתי 'וְשָׂרִים' זה המן, ובניו שרצו להתגבר על ישראל בגזרה זו משום קטרוג הנאת ישראל מסעודת אחשורוש. ואותיות 'מֶלֶךְ' נהפכו על ושתי לאותיות 'כַּלֵּם' ואותיות 'שָׂרִים' נהפכו להמן ובניו לאותיות 'רָשִׁים'.
ורב דימי בר יצחק פתח (עזרא ט, ט) 'כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹקֵינוּ וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס' הנה בזה נתן טעם להצלת ישראל מקטרוג הצלם, לומר כיון שהיו עבדים אם כן אנוסים היו בענין הצלם של נבוכדנצר, ולכן בימי מרדכי שנתעורר קטרוג עון הצלם, וגזרו כליה הטה עלינו חסד לפני מלכי פרס ששב אחשורוש ובטל גזרתו כי נצולו ישראל מקטרוג עון הצלם בטענה זו דאנוסים היו.
ופסוק (תהלים סו, יב) 'הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ' גם כן בא להגיד ביטול קטרוג עון הצלם מחמת אונס שגזר נבוכדנצר מי שלא ישתחוה יפילו בכבשן האש ואין לך אונס גדול מזה! ועוד תירץ באומרו 'בָּאנוּ בָאֵשׁ' שנפלו חנניה מישאל ועזריה באש וזכותם זה הגין בעד כל ישראל שהם כהנים לוים ישראלים כי שלשה צדיקים היו.
ובפסוק (תהלים צח, ג) 'זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ' בא להגיד טעם ההצלה כמו שטען משה רבינו ע"ה להצילם בעון העגל (שמות לב, יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וכו', וכן עתה זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ של הבטחה שהבטיח לאבות.
ופסוק (משלי כח, טו) 'אֲרִי נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל' בא להגיד טעם ההצלה מקטרוג עון הצלם משום דארי זה נבוכדנצר נוהם, ואם כן אנוסים היו מן הארי ומצד קטרוג עון הסעודה, דוב זה אחשורוש שוקק שעשה להם המצאות לפתותם.
ובפסוק (קהלת י, יח) 'בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה' בא לומר כי הכליה לא היתה בעבור עון הצלם, אלא היתה בעבור עצלותם בעסק התורה, ולכך כאשר נתקן הדבר הזה שחזרו וקבעו לימודם בתורה בימים ובלילות והדור קבלוה בימי אחשורוש לכך בטלה הגזרה.
ופסוק (תהלים קכד, ב) 'בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם' ולא מלך בא להגיד טעם ההצלה כי ישראל נתייאשו מעצמן בשביל שראו שקם עליהם המן בעל בחירה ולא מלך אשר לבו מסור ביד השם יתברך, ולכן כיון שנתייאשו מעצמן סבלו צער גדול כאלו נהרגו ממש כי חשבו דבר זה לודאי הגמור, ולכך הספיק להם זה הצער העצום במקום כליה ממש על דרך שאמרו (ברכות נה.) 'חלמא בישא עציבותיה מסתייה'.
ופסוק (משלי כט, ב) 'בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם' בא להגיד כי השם יתברך גילה ההארה הגדולה אשר ממנה היתה נשמת מרדכי שהאירה בשורש אסתר, ובזה נסתם פה המקטרגים וניצולו ישראל, וזהו בִּרְבוֹת צַדִּיקִים זה מרדכי ואסתר יִשְׂמַח הָעָם.
ופסוק (דברים ד, ז) 'אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו' בא לרמוז על הצלת ישראל מפני ששם ישראל כלול בשם אֱלֹקִים כמו שכתבתי בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בהפטרת מסעי בפסוק (ירמיה ב, ה) 'כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי' עיין שם.

טוב ינחיל. את זכותו ואת ממונו לבני בניו אבל חוטא אינו מנחיל לבניו כי צפון חילו וממונו לצדיק כמו שכתוב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן:

וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן. מִנְהָג וּדְאָגָה לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס וְלָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, "וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת־מָרְדְּכַי עַל־בֵּית הָמָן":