וַיִּקָּרְא֣וּ סֹפְרֵֽי־הַמֶּ֣לֶךְ בָּֽעֵת־הַ֠הִיא בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁלִישִׁ֜י הוּא־חֹ֣דֶשׁ סִיוָ֗ן בִּשְׁלוֹשָׁ֣ה וְעֶשְׂרִים֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה מָרְדֳּכַ֣י אֶל־הַיְּהוּדִ֡ים וְאֶ֣ל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִֽים־וְהַפַּחוֹת֩ וְשָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֗וּשׁ שֶׁ֣בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשֹׁנ֑וֹ וְאֶ֨ל־הַיְּהוּדִ֔ים כִּכְתָבָ֖ם וְכִלְשׁוֹנָֽם׃
צרור המור
ויפול יוסף על פני אביו. זהו לקיים מה שנאמר ליעקב ויוסף ישית ידו על עיניך. ולכן נפל על פני אביו לשים ידו על עיניו ולסותמם מן הטעם שכתבתי למעלה. ויבך עליו כמו שיעקב בכה עליו. וישק לו מכאן אמרו זו נשיקת פרישות. מכאן שצריך אדם לנשק את מתו על פרישותו. וצוה לחנוט את אביו בענין שיהיה גופו קיים. וזה יורה על מה שאמרו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. ולא לחנם כתב בו חניטה יותר מבשאר אבות. ואמר וימלאו ארבעים יום ויבכו אותו מצרים שבעים יום. להורות שלא היו כפויי טובה. ואחר שקבלו טובה מיעקב שבזכותו לא כלה הרעב את הארץ וזרעו וקצרו כדכתיב ותן זרע. עשו לו כל הכבוד הזה לספדו ולבכות עליו. ואע"פ שהם פרעו חובם. השם נתן להם גמול כמאמרם ז"ל בשביל ארבעים יום שנתעסקו המצריים בחניטת יעקב. נתן ארוכה לננוה ארבעים יום שנאמר עוד מ' יום וננוה נהפכת. לפי שמלך ננוה באותה שעה היה פרעה מלך מצרים. א"ר אבהו את מוצא שבעים יום יש בין אגרות המן לאגרות מרדכי שאגרות המן היו בי"ג בניסן שנאמר ויקראו סופרי המלך בחודש הראשון בי"ג בו. ואגרות מרדכי היו בכ"ג בסיון שנאמר ויקראו סופרי המלך בחדש השלישי הוא חדש סיון בכ"ג יום בו. ולמה כן כנגד שבעים יום שבכו מצרים את יעקב שנאמר ויבכו אותו מצרים ע' יום. כיון שעברו ימי בכיתו וידבר יוסף אל בית פרעה. ולמה לא הלך הוא לפי שלא היה רוצה לפרוש מאביו בשביל כבוד אביו. ד"א כדי שישאוהו עצה שיניחוהו לעלות שהיה מתיירא מהם שלא יעצוהו שלא לעלות. מתלא אמר קיימין לקטיגורא כי היכא דלא לטרדך ע"כ:
שד"ל
פחת, הוא סמוך, והנפרד פחה (נחמיה ה' י''ד וי''ח, וי''ב כ''ו), והסגול תמורת פתח, מפני אות הח"ע הקמוצה שאחריו, על דרך החכם, והטהרו.; והרבוי פחות, ונקראו כן שרי המדינות אשר תחת מלכי פרס ומדי (אסתר ח' ט' וט' ג', וירמיה נ"א כ''ח) ומלכי בבל (ירמיה נ''א נ''ז) ומלכי אשור (יחזקאל כ''ג ו' וכ''ג). ומלכי ארם (מלכים א' כ' כ"ד), והשם הזה נזכר גם בימי שלמה (וכל מלכי הערב ופחות הארץ, מ"א י' ט''ו, וכל מלכי ערב ופחות הארץ, ד''ה ב' ט' י''ד), רק השרים אשר תחת מלכי יהודה וישראל לא מצאנו שיהיו נקראים בשם הזה (וגיז' מפרש פחות הארץ הנזכרים בשלמה, על שרי המדינות בארץ ישראל, וזה רחוק מאד), ואנחנו לא נדע שרש המלה הזאת ומאיזה לשון לוקחת והאחרונים בקשו למצוא לה מקור בלשון פרס או בלשון סנסקריט, ולא מצאו דבר ברור המתישב על הדעת ודע כי לדעת גיז' ואחרים, פחה הנזכר כאן אינו המושל במדינה, אך המכוון בו שר הצבא; ולדעתי אין לנו להוציא המלה מהוראתה בכל שאר המקומות, וגיז' וחבריו לא ירדו כלל לסוף דעתו שלרבשקה כי הוא לא אמר לחזקיה איך תמרה את פי אחד משרי הצבא אשר למלך אשור, אשר יש תחת ידו כך וכך אלפים גבורי כח עושי דברו; כי אין מקום למאמר זה כאן, כי הנה המלך הגדול סנחריב עלה בכבודו ובעצמו על ערי יהודה, וכשהיה חזקיה סוגר לפניו דלתי עירו לא היה מזלזל בכבוד שרי חילו, אבל היה מורד במלך עצמו. אך כוונת רבשקה היא לומר לחזקיה: אם אחד מעבדי אדוני היותר שפלים, כגון השר המושל במדינה קטנה, היה מבקש ממך דבר, איך ימלאך לבך להשיב את פניו, בהיותך יודע שאף אם אין תחת ידו חיל גדול, מכל מקום הוא אחד מעבדיו של המלך הגדול, ואם תמרה את פיו הנה אדוניו יתבע עלבונו ונקום נקמתו.
אור חדש
ואמר (שבת פח.) כי אף על פי כן "הדר קבלוהו בימי אחשורוש". כי כאשר הוסיפו במצות מקרא מגילה, ודבר זה כמו הוספה, וכמו שאמרו בפרק קמא דמגילה (יד.), ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות עמדו לישראל, וכולם לא פחתו ולא הוסיפו על התורה אפילו אות אחת, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש, אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, ומה אם מעבדות לחירות אומרים שירה, ממיתה לחיים* על אחת כמה וכמה, עד כאן. וכאשר יש כאן הוספה, אם כן העיקר קודם, ולפיכך כאשר קיבלו מעצמם ההוספה הזאת, שהוא מקרא מגילה, בזה קבלו כל התורה שהיא ראשונה, ובתוספת נמצא העיקר מקל וחומר. ואם כן מעתה אין כאן מודעא כלל. ולפיכך אמרו (מגילה טז:) "ליהודים היתה אורה" (אסתר ח, ט) זו תורה. אף על גב שכבר היה להם התורה מסיני, מכל מקום צריך שלא [י]היה כאן מודעא רבה לאורייתא. ומה שאין כאן מודעא זה היה על ידי מקרא מגילה, כאשר קבלו מדעתם מקרא מגילה.