וּבִשְׁנֵים֩ עָשָׂ֨ר חֹ֜דֶשׁ הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֗ר בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בּ֔וֹ אֲשֶׁ֨ר הִגִּ֧יעַ דְּבַר־הַמֶּ֛לֶךְ וְדָת֖וֹ לְהֵעָשׂ֑וֹת בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ אֹיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם׃
הכתב והקבלה
יעמד חי. יעמד מן ההפעל, ומן הראוי יועמד בשור"ק (כ"כ המפרשים); ובאמת יש נפעל עובר ונפעל ממשיך, אמר ונעתר להם ורפאם (ישעיה י"ט), ואמר ונעתר להם כי בטחו בו, הנפעל של ונעתר הוא נפעל עובר ר"ל בלתי קיים ומושך להבא, והמובן בו שנתרצה באותו הפעם, ואפשר שעכשיו שוב אינו מרוצה, כי זה המין מן נפעל אינו מדבר על הזמן של עכשיו כ"א על הזמן ההוא גרידא שבו נתהוה ההתפעלות (ערבאֶטיג געוואָרדען), אמנם הנפעל של ונעתור הוא נפעל ממשיך והיינו שמעת שנפעל אל ההתרצות הוא עומד כן מאז ועד עתה בתכונת הרצוי בלי שנוי (ער ווארד ערבאֶטיג), וכמשקל ונהפוך הוא (אסתר ט') כלומר שהוא עומד כך עדיין אשר ישלטו עדיין בשונאיהם בימי אחשורוש כל עת שיתגרו בהם, ואין כן החדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה (שם) שהכוונה אותו הפעם כשנהפך החדש לשמחה דהיינו בשנה ההיא שהיו מזומנים ליהרג ונהפך הדבר שהיו הם הורגים את הורגיהם, וזה לא היה כ"א בשנה ראשונה לבד, וכאן יעמד חי ר"ל שיהיה נשאר כך בעמידה חיים עוד עכשיו ולא יעשה בו דבר (לעבעכדיג געשטעללט בלייבען), ואלו אמר יועמד חי בשור"ק בתולדת פועל, היה משמעו שיהיה מובא עכשיו בתכונת העמידה חי (געשטעללט ווערדען), וכן יחרם כל רכושו, משחת מאיש רעהו ודומיהם כולם על הפעל המתעכב הממשיך עוד עכשיו (רש"פ), וירא' דמדלא אמר קרא יועמד אלא יעמד אשר יורה על השארו בעמידה, מזה אמרו (יומא מ' ב') עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי עד שעת וודוי דברים ואם מת קודם צריך להביא אחר; ורש"י פי' שם דממלת חי שהוא מיותר למדו כן ע"ש. וקשה קצת דהא צריך ששלוחו לעזאזל הוא למיתה כדאמרי' בת"כ, וע"ש בקרבן אהרן. וראיתי להחכם יוסף פלעש (עי' בכ"ע) שהמציא כלל חדש להבדיל בבנין הפעל בין אם הה"א קמוצה או מקובצת, כשהיא קמוצה הוראת ההפעל פועל ופעול מעצמו, וכשהיא מנוקדת בקבוץ אז הוראתו רק פעול מאחר ולא מעצמו, המלח לא הֻמלחת והחתל לא חֻתלת, באים בקבוץ לפי שהוראתם פעל מאחר הוא, עליך הָשלכתי מרחם הה"א קמוצה כי הוראתו פעל עומד לא יוצאת, וענינו כעין שעושין הפעולה ולא מתקבל (אויף דיך פיעל איך), ור"ל מיום צאתי מרחם אמי מוטל אני עליך לכלכלני, ולפי מונח זה הבין לנו דברי רבא (מגילה י"ג) שאמר אשר הגלה שגלה מעצמו, וכתבו התוס' שם דרש כן מדלא כתיב הוגלה ע"ש, כי רק בקמ"ץ יתפרש ההפעל ג"כ פעול מעצמו זולת שיש לו ג"כ הוראות מזולתו, אבל בקבוץ לא יתפרש באופן אחר כ"א ע"י אחר, וז"ש כאן רש"י יעמד כאן כמו יועמד ע"י אחרים, ואמנם כאן בא בקמ"ץ בעבור אות הגרון שאחריה, עכ"ד. ומה יענה על הוקם המשכן (שמות מ') שאמרו עליו, ג"כ הוקם מאליו, אף שהוא בשורק תמורת הקבוץ, ערש"י (שם ל"ט ל"ג) על ויביאו את המשכן, ועי' בס' מבין חדות על הושב כספי מש"ש רד"ק, ועמ"ש מזה בשם הרוו"ה (שמות מ'):
מלבי"ם
הלהן תשברנה, [גדר השבר הוא המקוה על דבר ברור שהסברא נותנת שימלא תקותו בעתו, כמו שברו על ה' אלהיו, וכן אם המצא השבר בעתו, ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, אליך ישברון ואתה נותן להם את אכלם בעתו] ר"ל הלא יש ספק אם יגדלו כלל כי יוכל להיות שימותו בקטנותם, אולם גם אם יגדלו הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש, אל בנותי במדרש מפרש מלת אל, מלשון אלי כבתולה (יואל א׳:ח׳) אללי לי (מיכה ז׳:א׳) ר"ל אוי ואבוי לי יותר מכם. כי יצאה בי יד ה', יד ה' המורה על המכה לא נמצא בלשון יציאה רק בלשון הויה, תהי ידך בי, היתה בי יד ה', ולשון יציאה הבא פה מורה שכבר כלה בה כל מכותיו עד שא"א עוד שיכה אותה שנית, ועז"א במדרש יצאה בי, בי ובבני ובבעלי, ר"ל שאחר שהכה את כלם לא נשאר עוד דבר שיכה שנית, אבל בכם היתה יד ה' ולא יצאה:
רבנו בחיי
ובמדרש עטרת זקנים בני בנים, הצדיקים מתעטרים בבניהם זה אברהם שנתעטר בזכות יעקב בן בנו כשהשליכו נמרוד לכבשן האש והצילו הקב"ה בזכות יעקב בן בנו , הדא הוא דכתיב (ישעיהו כ״ט:כ״ב) לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, פדאו מן הכבשן, הרי האבות שנתעטרו בבניהם, הבנים מתעטרים באבותם בשעה שיצא יעקב מאצל לבן, רדף אחריו, נגלה עליו הקב"ה בדרך אמר השמר לך מדבר עם יעקב וגו', כיון שבאו להתוכח בהר א"ל (בראשית ל״א:מ״ב) לולי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי, הרי שנתעטרו הבנים בזכות האבות, שלא נשלמה כוונת לבן הרשע להרשיע ליעקב. וכן בזכות האבות לא נשלמה גזרת פרעה שגזר כל הבן הילוד היאורה וגו' ונהפך עליו (שמות ט״ו:ד׳) מרכבות פרעה וחילו ירה בים, וכן בזכות האבות לא נשלמה כוונת המן שבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים והקב"ה הפך את עצתו ונתהפך עליו שנאמר (אסתר ט) ונהפוך הוא, וכן בלעם בקש לקלל את כל ישראל ונהפך עליו שכתוב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, וזהו שאמר הנביא (ישעיהו נ״ד:י״ז) כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכן דרשו רז"ל אמר לו אדריאנוס קיסר לרבי יהושע בן לוי גדולה כחה של כבשה שעומדת בין שבעים זאבים אמר לו גדול הרועה שמצילה מידם ומשברם לפניה שנאמר כל כלי יוצר עליך וגו', ובאור הדבר על העכו"ם שיאבדו מן העולם, וכענין שכתוב (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם נאם ה', וכן מצינו בכל אותן שבאו להרע לישראל שלא הצליחו ונאבדו בסוף, כגון פרעה ועמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדריאנוס וכיוצא בהן, ולכך המשיל ישראל לקדש שהיא התרומה כי כשם שהתרומה נקראת קדש ואם אכל ממנה זר חייב מיתה, כן הזרים האוכלים את ישראל עתידים שיכלו מן העולם זהו כל אכליו יאשמו, וכן מצינו באברהם שנתעטר ביצחק בנו ויצחק נתעטר באברהם אביו, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה ויצחק בן אבימלך הוא לכך הוצרכה תורה להעיד שאברהם הוליד את יצחק. וזהו שאמר.