וּשְׁאָ֣ר הַיְּהוּדִ֡ים אֲשֶׁר֩ בִּמְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ נִקְהֲל֣וּ ׀ וְעָמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁ֗ם וְנ֙וֹחַ֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהָרֹג֙ בְּשֹׂ֣נְאֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים אָ֑לֶף וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָֽׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃
משנת ארץ ישראל
במגילת אסתר פרק ט מסופר כי היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמדו על נפשם והרגו בשונאיהם ביום שלושה עשר באדר, "ונוח בארבעה עשר בו" (פסוקים טז-יז). היהודים אשר בשושן עשו זאת גם בשלושה עשר וגם בארבעה עשר, "ונוח בחמשה עשר בו" (פסוק יח). בעל המגילה מוסיף: "על כן היהודים הפרוזים[הפרזים] היֹשבים בערי הפרזות עֹשים את יום ארבעה עשר לחֹדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב" (פסוק יט), אולם היהודים בשושן הבירה חגגו ביום אשר נחו בו, הוא יום חמישה עשר. במכתב אשר מרדכי כותב אמור: "להיות עֹשים את יום ארבעה עשר לחֹדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה: כימים אשר נחו בהם היהודים מאֹיביהם" (פסוקים כא-כב). מן ההלכה התנאית עולה כי בכל מקומות היישוב היהודיים ה"פרוזים" חוגגים את חג הפורים וקוראים את המגילה בארבעה עשר באדר והיהודים יושבי ה"כרכים" חוגגים ביום חמישה עשר בחודש, מעין מה שנהגו היהודים בשושן הבירה. להלן יתברר מי נהג למעשה כ"יושבי כרכים".
רבנו בחיי
וע"ד הפשט כי יד על כס יה יאמר כי הש"י משביע לכל מלך ישראל שישב על כסא מלכות שיעשה מלחמה לה' בעמלק, באר כי המלחמה והשלל הכל יהיה אסור בהנאה ויהיה הכל לה' לא לבני אדם ומפני זה בא העונש לשאול ומדורו של שאול עד דורו של מרדכי וידע מרדכי כי שאול זקנו נענש בעונש גדול והיה עונשו מדה כנגד מדה כי תלה הכתוב שלמות הכסא בנקמת עמלק והוא לא נזהר בנקמתו ועל כן נענש שאבד השם והכסא כי לא נשאר לו שם אחריו אלא נהרג הוא ויהונתן בנו עמו ונפל כסא מלכותו, ומפני זה נזהר מרדכי בדבר שלא ליהנות משלל המן שהיה מזרע עמלק כענין שכתוב בפורענות המן (אסתר ט׳:י׳) ובבזה לא שלחו את ידם, לפי שהתורה הזהירה בכך (דברים כ״ה:י״ט) תמחה את זכר עמלק, וכן מצינו לעתיד המלחמה והשלל הכל לה' שנאמר (מיכה ד׳:י״ג) והחרמתי לה' בצעם וחילם לאדון כל הארץ.
בכור שור
ובערב. לאחר שערבה שמשם של ישראל שגלו יחלק שלל שחילק שלל לאחרים ולא לקחו לעצמן בימי מרדכי ואסתר שהיו מבנימין כתי' (אסתר ט') ובבזה לא שלחו את ידם: