פרשנות מצטטת על אסתר ט:יח

במגילת אסתר פרק ט מסופר כי היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמדו על נפשם והרגו בשונאיהם ביום שלושה עשר באדר, "ונוח בארבעה עשר בו" (פסוקים טז-יז). היהודים אשר בשושן עשו זאת גם בשלושה עשר וגם בארבעה עשר, "ונוח בחמשה עשר בו" (פסוק יח). בעל המגילה מוסיף: "על כן היהודים הפרוזים[הפרזים] היֹשבים בערי הפרזות עֹשים את יום ארבעה עשר לחֹדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב" (פסוק יט), אולם היהודים בשושן הבירה חגגו ביום אשר נחו בו, הוא יום חמישה עשר. במכתב אשר מרדכי כותב אמור: "להיות עֹשים את יום ארבעה עשר לחֹדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה: כימים אשר נחו בהם היהודים מאֹיביהם" (פסוקים כא-כב). מן ההלכה התנאית עולה כי בכל מקומות היישוב היהודיים ה"פרוזים" חוגגים את חג הפורים וקוראים את המגילה בארבעה עשר באדר והיהודים יושבי ה"כרכים" חוגגים ביום חמישה עשר בחודש, מעין מה שנהגו היהודים בשושן הבירה. להלן יתברר מי נהג למעשה כ"יושבי כרכים".

מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בי"ג כו': אמרו ז"ל לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם חכמים ואמר על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות וכשהיו אנשי הפרזים עושים יום י"ד היו אנשי הכרכים עושים בחמשה עשר ואם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אפילו נפלה החומה ונהרסה לא נחוש לזה. והטעם שסמכו עליו לכרכים המוקפים חומה מה שזכרו בירושלמי והוא אמרם חלקו כבוד לא"י שהיתה חרבה באותן הימים ותלו אותו בימות יהושע בן נון ואנשי שושן קורין אותה יום ט"ו אע"פ שהיא מחודשת לפי שעיקר הנס היה שם ועיקר חבור המגילה ונוח בט"ו בו.

ביום המשח: דע שדרך הלשון לציין קישור הזמן על ידי הב' הנלוה אל המקור – "בבואם אל אהל מועד", "בכפרך את המזבח", "בהקשותה בלדתה", "בבואכם אל הארץ". ולפעמים יציינהו על ידי מלת "בעת". אולם, אם יצייניהו על ידי מלת ביום, יהיה הדבר באחד משני פנים: (א) או שר"ל שתהיה או שהיתה הפעולה באותו יום, לא ביום אחר. כמו: "ביום אכלך ממנו מות תמות", "ביום ראותך פני תמות" – שפירושם שתמות באותו יום תיכף. וכן "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" - ר"ל באותו יום. וכן "ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים" (במדבר ג׳:י״ג). וזהו שאמר בספרא ויקרא מכלתא דחובה (פרשה יג מי"ג) "ביום אשמתו" - בית הלל אומרים כשעת הוצאה וכולי (כמש"ש בסימן שפט). ובספרא בחוקתי (פרק יא מ"ו) "ונתן את הערכך ביום ההוא" - שלא ישהא ועל מה שכתוב (ויקרא ז, לד) "ביום הקריב אותם" פירש בספרא (? ?) שאף היום סייע ובספרא (אחרי מות פרק ח מ"א) מנין שאף על פי שאין קרבנות היום מכפר? ת"ל "כי ביום הזה יכפר". (ב) אבל במקום שאין צריך להודיע זאת או שלא היה תיכף, פירוש מלת "ביום" על הכוונה למעוטי לילה. כי "ביום" יאמר פעמים בהרחבה על היום עם הלילה (כמו שכתוב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד") ולפעמים יגביל שם 'יום' נגד שם 'לילה' ואין הלילה בכלל. כמו פה. אי אפשר לפרש שבא להודיע שהקרבת החביתין יהיו ביום המשיחה, לא אחריו, דהא המשיחה נמשכה שבעה ימים (כמ"ש בפ"ק דיומא). ובזה היה לו לומר "בעת המשח" שזה הגדר בין בעת ובין ביום. שמלת "עת" אינו נגבל על זמן יום אחד רק על זמן מיוחד - שעה או שתים ימים או עשור - כל זמן המיוחד לאיזה דבר כפי שעתו והמשכתו. ועל כרחך שמלת "ביום" בא להוציא הלילה. וכן דרש בספרא (צו פרק יח) על "ביום צוותו" ומצורע (פרשה א מ"ב) "ביום טהרתו" ו(פרק ה מט"ז) "ביום הטמא" (אמור פרשה י מ"ה) "ביום הניפכם" ושם (אמור פרק יב מ"ו) "מיום הביאכם" בהר (פרשה ב מ"ה) "ביום הכפורים" - למעט לילה. וכן בספרא (צו פרק יח) ובויקרא רבה (ויקרא רבה א, יג) על "ביום דבר ה' עם משה" - ולא בלילה ובספרא צו (?) זבחים (נו:), פסחים (ג.) – "ביום השלישי באש ישרף" - ולא בלילה ובספרי תצא (סימן רטז), בבא בתרא (קיג), סנהדרין (לד) – "ביום הנחילו את בניו" - ולא בלילה וכן בספרי נשא (פסקא כח), נזיר (מד) – "ביום השביעי יגלחנו - לילה מנין? ובמכלתא (בא פ"י) "שבעת ימים מצות תאכלו" - לילות מנין? ובפ' תשא "יום השבת" - לילה מנין? ושם (פרשת בא. מובא בירושלמי סוף עירובין ובבבלי שם דף צז, מנחות לו) "מימים ימימה" - ולא לילות ושם (וברכות ספ"ק) "ימי חייך" - הימים ובפסחים (דף ד:) סלקא דעתך אמינא ימים וכולי ושם (דף ה.) ביום כתיב ושם (דף קו.) תנא מהדר אלילה ונסיב לה קרא דיממא ובשבת (דף קיז.) פלוגתא דר' חדקא ורבנן אם היום לבר מאורתא ושם (דף קלא:, דף קלב, ובמגילה דף כ) דרשות רבות שממעט לילות מ"ביום" וכן (בחולין דף פא, וזבחים דף יב:) ר' אפרטוקי רמי וכולי ובנדרים (דף עו:) דאי ביום שמעו הוה אמינא ביממא ובב"ר (בר"ר, יב) "ביום עשות" - בית שמאי אומרים מחשבה בלילה וכולי ושם (בר"ר, מו) "בעצם היום הזה נמול אברהם" - ולא בלילה וכולי ובחגיגה (דף ה.) "אותי יום יום ידרשון" - וכי בלילה אין דורשין וכולי וברכות (דף טז:) פסחים (דף צב:) זבחים (דף צט.) על "כיום מר" ובמגילה (דף ז:) "ימי משתה ושמחה" כתיב וכן במקומות לא חקר. שבכל מקום שלא אפשר לפרש שקא משמע לן שצריך שיהיה באותו יום ממעט לילה. וכן דרשו כזה בשם 'יום' הנלוה אל המספר [כמ"ש בספרא תזריע (פרק ב* מ"א) על "ביום השביעי". וכן שם (פרק ט מ"א), (פרק יד מ"ח), (מצורע פרק ב מ"א), (מצורע פרק ג מ"ח), (זבים פרק ה מי"ב), (אמור פרק יא מ"א), (אמור פרק טז מ"ג)]. והטעם כי מצאנו כמה פעמים שלא בא שם היום רק המספר לבד – "ברביעי בחמשה לחדש" (יחזקאל א, א), "בשנים עשר לחדש" (עזרא ח, לא) (יחזקאל כט, א), "בשלשה עשר בו ונח בארבעה עשר בו" (אסתר ט, יח). וכן "באחד לחדש", "בעשר לחדש". ולכן דרשו שבא למעט הלילה או לאפוקי יום שלאחריו. ובספרי נשא (פסקא נג): "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו" - ביום שנמשח בו. ביום הקריב. ומה אני מקיים "אחרי המשח אותו"? - שנמשח תחלה ואחר כך הקריב. אותה אומר ביום שנמשח בו ביום הקריב או אינו אלא אחרי המשח אותו לאחר זמן ולא בא ללמד ביום המשח אותו אלא שביום היה הציווי? כשהוא אומר "אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם" - הא למדנו שביום שנמשח היה הציווי. הא מה אני מקיים "ביום המשח אותו"? - ביום ביום הקריב. עד כאן דבריו כפי שהגיה המפ' ז"א. ופירושו: כי "ביום" מורה שהיה באותו יום, ושואל שמא מורה ביום ולא בלילה? ומשיב שזה ידעינן מן "ביום משחו אותם" ששם אי אפשר לפרש באותו יום כי הם נמשחו שבעה. ועל כרחך פירושו ביום ולא בלילה'. ומיותר פה להורות שהיה באותו יום.