פרשנות מצטטת על במדבר ג:יז

שה לבית אבות שה לבית. הבית אב כולל תחתיו כמה משפחות, הבית אב הוא השורש הראשון והמשפחות הם הענפים המסתעפים ממנו, כמ"ש פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם, ויהיו אלה בני לוי וגו' גרשון וקהת ומררי ואלה שמות בני גרשון למשפחותם לבר ושמעי וגו' לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי וגו' ונשיא בית אב לגרשוני וכו' (במדבר ג׳:כ״א), מבואר שגרשון היה הבית אב ותחתיו שתי משפחות וכן קהת היה הבית אב ותחתיו ארבע משפחות, והבית הוא למטה מן המשפחה, כמ"ש והיה השבט אשר ילכדנו ה' יקרב למשפחות והמשפחה לבתים והבתים לגברים (יהושע ז׳:י״ד). אולם לפעמים תחשב המשפחה כבית אב לערך המשפחה אשר תחתיה וכמשפחה בערך הבית אב אשר לפניה כמו (במדבר כ״ו:כ״ט-ל׳) למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד, לגלעד משפחת הגלעדי, אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי, נמצא מכיר משפחה בערך מנשה ובית אב בערך איעזר, ומטעם זה קרא לגרשון קהת ומררי פעם בשם בתי אבות (במדבר ג יז) ופעם בשם משפחות (שם כו נז) כי הכל לפי הענין, שלמעלה חלק את גרשון קהת ומררי לשלש מחלקות בענין נשיאת כלי המשכן שכ"א היה לו פקודה אחרת, ולענין זה קראם בתי אבית, אבל בפ' פנחס חלק י"ב שבטי יה לבתי אבות והיה לוי הבית אב ובניו הם משפחות, ותראה שבמספר הראשון בפ' במדבר אמר תמיד שאו את ראש וכו' למשפחותם לבית אבותם וכן אמר בכל השבטים, לבד במספר בני לוי אמר פקד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם, כי מספר ישראל היה לגלגלותם כמבואר שם, וא"כ התחילו מן הגברים וכ"א התיחס ממטה למעלה למשפחה הקרובה ואח"כ למשפחה העליונה עד הבית אב הראשון, והיו תחלה למשפחותם ואח"כ לבית אבותם, כמ"ש ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, אבל בבני לוי שרצה להגביל חלוקה בין שלשת בניו, התחיל מראש היחוס והלך למטה, כמ"ש ויהיו אלה בני לוי וגו' גרשון וקהת ומררי, ובני קהת למשפחותם, והיו תחלה לבית אבותם ואח"כ למשפחותם, וכשבא למנות בני לוי שמנאם מלמטה למעלה אמר (שם סי' ד) למשפחותם לבית אבותם, ומ"ש פה שה לבית אבות שה לבית מבואר שאינו מדבר בבית אב העליון, שתחת הבית אב העליון הוא המשפחה לא הבית כנ"ל, רק שמדבר בבית אב האמצעי שהוא המשפחה שתחתיו הוא הבית, וז"ש במכילתא אין לבית אבות אלא למשפחות שנאמר לבית אבותם למשפחותם, ומבאר שמה שמודיע זאת כי אם יאמר ויקחו להם שה, ה"א שה אחד לכולם [ר"ל לכל ישראל], [ויותר נראה להגיה יכול שה לכל אחד, ר"ל שאם יכתוב ויקחו להם איש שה ה"א שכל איש ואיש יקח שה לכן אמר שדי בשה לכל הבית אב] ובזה יש לטעות שאם יש עשר משפחות לבית אב [ר"ל משפחות תחתונות שהם בתים] יהיה די בשה אחד לכולם ת"ל שה לבית, וע"כ אמר אח"כ משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם שהמשפחה כולל משפחה הגבוה ומשפחה הנמוכה:

על כך העיר הגר"א נבנצל שליט"א: מכל מקום לפי מספר בכורי הלויים לעומת מספרם הכולל של בני לוי, גם להם היו משפחות גדולות (כלומר, במפקד הלוויים שבראש ספר במדבר (ג, יז-לט) מבן חודש ומעלה, עולים הנתונים הבאים: בני גרשון - 7,500; בני קהת - 8,600 ובני מררי - 6,200. סך הכל: 22,300. והנה מסכם הכתוב מספרים אלו בפסוק לט שם במילים: "כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן על פי ה' למשפחֹתם, כל זכר מבן חדש ומעלה: שנים ועשרים אלף". שאלה זו עתיקה היא, וכך שנינו בברייתא במסכת בכורות ה ע"א: שאל קונטרוקוס השר (רש"י: שם שר) את רבן יוחנן בן זכאי: בפרטן של לוויים אתה מוצא עשרים ושניים אלף ושלוש מאות. בכללן אתה מוצא עשרים ושניים אלף. ושלוש מאות להיכן הלכו? אמר לו: אותן שלוש מאות, בכורות היו, ואין בכור מפקיע בכור. מאי טעמא? אמר אביי: דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו. ע"כ. דהיינו: מפקד בני שבט לוי ששם, בא לשם הקדשתם לשרת כמשרתי ה' במשכן במקום הבכורות, שהוקדשו לה' בזמן שהכה ה' כל בכור בארץ מצרים. לשם כך היה צורך לקזז את מספרם הכולל של הלוויים ממספרם הכולל של בכורות בני ישראל, ועל כן מצווה ה' את משה עם סיום מפקד הלוויים וקבלת סכום כולם (ג, לט) לפקוד את כל הבכורות בבני ישראל. מספר הבכורות שנתקבל היה עודף במקצת על מספר הלוויים, ואת העודף הזה של מאתיים שבעים ושלושה בכורות ציווה ה' (במדבר ג, מד-מח) לפדות בחמישה שקלים לבכור, אשר יינתנו לאהרן ולבניו. ומה באשר לשלוש מאות בכורות הלוויים שהושמטו בסיכום הכולל? אלו היו מבכורות הלוויים ועל־כן נפטרו מן הפדיון, ובכך נכנסו לקדושת הלוויים תחת היותם בעצמם בכורות. לפיכך אין בכוחם להפקיע שוב את קדושתם של מאתיים שבעים ושלושה בכורי ישראל העודפים. נמצא אם־כן שעל אוכלוסייה כוללת של 22,300 זכרים היו אצל בני לוי 300 בכורות זכרים, ואם כן מספר הילדים הממוצע במשפחת לוויים היה 74). והוסיף הרב איתן שנדורפי שי': יתכן לומר שמספר הנפשות בכל משפחה ממשפחות בני לוי לא היה גדול כל כך. היו בין עשרה לחמישה עשר נפשות במשפחה וברוב גדול של המשפחות נולדה בת תחילה. וראה דברי אור החיים הק' לספר במדבר (ג, טו). (הראני בנימין רוזנברג שי')

חלבו האליה תמימה. חלב בלשון הקדש הוא השומן הנפרד מן הבשר והוא נקלף ממנו, כי השומן המתערב עם הבשר ואינו נפרד ממנו ההוא יקרא שומן, כענין שכתוב (דברים ל״ב:ט״ו) וישמן ישרון, שמנת עבית, (תהילים ס״ג:ו׳) כמו חלב ודשן תשבע נפשי, וכן אמרו רבותינו ז"ל על השומן הזה שהוא נפרד מן הבשר, תותב קרום ונקלף, וקראוהו בשם הזה על שם שהוא לבוש שהבשר מתלבש בו כשמלה שתרגום שמלתו תותביה, והוא קרום והוא נוח להקלף. הא למדת שאין שניהם שוים לא בשמם ולא בטבעם, לא בשמם, שהשומן הנפרד והנקלף מן הבשר נקרא חלב, ושאינו נפרד ומתערב בבשר נקרא שומן, ולא בטבעם כי השומן הנפרד קר ולח ויש לו גסות ועובי, קשה להתבשל באסטומכא, והשומן המחובר בבשר הוא חם ולח.