פרשנות מצטטת על במדבר ד:ה

בגדי שרד. הם הנזכרים בפרשת במדבר סיני כי צוה השם שיכסו הארון בפרכת בעבור כבודו, ועל הפרוכת כסוי עור תחש, ועל זה הכסוי בגד כליל תכלת ועל דרך הסברא, כי התכלת בעבור כבוד הארון, אם היה האויר זך, ואם ירד גשם יסירהו ויעמוד עליו כסוי עור תחש ועל שלחן הפנים בגד תכלת, ובגד תולעת שני, ולמעלה כסוי עור תחש, ובגד תכלת על המנורה ועל מזבח הזהב וארגמן על מזבח העולה ועל הכל עור תחש, ואחר שהזכיר בגדי שרד, הזכיר בגדי הקדש שהם לאהרן שהוא הכהן הגדול, והחל לפרש אותם:

ויש לפרש כי בשני אותות האלה כלומר אות המטה ואות הצרעת רמז לו הקב"ה שבידו להחיות את המת ולהמית את החי, כי המטה היה עץ יבש כמו מת ונעשה נחש חי גם ידו שהיתה חיה נעשית כמתה שהרי הצרעת חולי חשוב כמיתה כענין שכתוב (במדבר י״ב:י״ב) אל נא תהי כמת, ושני האותיות האלה עשאם במדבר גם במצרים לישראל זהו שאמר לו הש"י באות הנחש למען יאמינו כי נראה אליך ה', וכתיב והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותיות האלה וגו', ומה שהוצרך לעשותם במדבר יש לתמוה בזה למה שהרי משה לא היה מסתפק בדבר הש"י ולמה יצטרך לעשותם עד הגיעו לישראל במצרים, והתשובה בזה הוא מה שקבלו רז"ל כי שני האותיות האלה כשנצטוה לעשותם במדבר לעצמו הטעם היה באחד כדי לרמוז לו שספר לשון הרע על ישראל כשאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי אחר שאמר לו הקב"ה ושמעו לקולך, ובשני כדי להענישו עליו, וע"כ הוצרך לעשותם ב' פעמים במדבר לעצמו על לשון הרע ועל העונש שלו ובמצרים לישראל למען יאמינו.

וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה – בַּעֲבוּר מַעֲלַת הָאָרוֹן לֹא הָיָה נִרְאֶה עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ, אֲבָל הָיוּ מְכַסִּים אוֹתוֹ בַּפָּרֹכֶת שֶׁהוּא הַמָּסָךְ לוֹ, וּמְכַסִּים אֶת שְׁנֵיהֶם בְּמִכְסֵה עוֹר תַּחַשׁ בַּעֲבוּר הַגְּשָׁמִים, וּפוֹרְשִׂים עַל הַכֹּל בֶּגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמַעְלָה שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה עָלָיו הַבֶּגֶד הַנִּכְבָּד שֶׁהוּא כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר (במד״ר ד יג). אֲבָל שְׁאָר כָּל הַכֵּלִים, הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת, הָיָה נִרְאֶה עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה מִכְסֵה עוֹר תַּחַשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי טַעַם הַכָּתוּב, וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמַעְלָה לְפָרֹכֶת הַמָּסָךְ, וְנָתְנוּ עָלָיו, עַל הָאָרוֹן וְהַפָּרֹכֶת, כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ. וְטַעַם וְשָׂמוּ בַּדָּיו עַל כִּתְפוֹת הַכֹּהֲנִים. וְהַנָּכוֹן כִּי יְתַקְּנוּ אוֹתָם לִהְיוֹת יוֹצְאִים לָשֵׂאת אוֹתוֹ בָּהֶם, כִּי הָיוּ הַטַּבָּעוֹת רְחָבִים וְיַאֲרִיכוּ הַבַּדִּים בָּהֶם כִּרְצוֹנָם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ:

והורד המשכן. כֵּיוָן שֶׁנּוֹסֵעַ דֶּגֶל יְהוּדָה, נִכְנְסוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו וּפָרְקוּ אֶת הַפָּרֹכֶת וְכִסּוּ בָהּ אֶת הָאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר "וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה" (במדבר ד'), וּבְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי פוֹרְקִין הַמִּשְׁכָּן וְטוֹעֲנִין אוֹתוֹ בָּעֲגָלוֹת, וְהָאָרוֹן וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁל מַשָּׂא בְנֵי קְהָת עוֹמְדִים מְכֻסִּין וּנְתוּנִין עַל הַמּוֹטוֹת עַד שֶׁנָּסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן, וְאַ"כַּ "וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים" (עי' תנחומא):