פרשנות מצטטת על במדבר ד:יט

נִמְצֵינוּ אוֹמְרִים כִּי הַמְּסַיֵּעַ בַּעֲבוֹדָה שֶׁאֵין בָּהּ צָרְכֵי עֲבוֹדָתָהּ חַיָּב מִיתָה, כְּדַעַת רַמְבַּ״ם וְכִבְרַיְתָא דְּסִפְרֵי, וְאֵין סְתִירָה מֵהַשַּׁ״ס לָזֶה. אֶלָּא שֶׁנִּשְׁאַר לָדַעַת טַעְמוֹ שֶׁל רַמְבַּ״ם ז״ל לָמָּה לֹא הוֹכִיחַ חִיּוּב מִיתָה לְלֵוִי מְשׁוֹרֵר שֶׁשִּׁעֵר מִפָּסוּק ״וְהַחוֹנִים וְגוֹ׳ וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּבָּרַיְתָא שֶׁל סִפְרֵי וּכְדִבְרֵי אַבַּיֵי כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה, וְהָלַךְ לַחְזֹר אַחַר פָּסוּק אַחֵר שֶׁנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁהוּא פָּסוּק ״אַל תַּכְרִיתוּ מִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי״ שֶׁבְּסוֹף פָּרָשַׁת בַּמִּדְבָּר. כִּי שָׁם נֶאֶמְרוּ שְׁנֵי מַאֲמָרִים שֶׁהֵבִיא הָרַמְבַּ״ם בִּפְרָט דִּין זֶה: הָאֶחָד ״אִישׁ אִישׁ עַל עֲבוֹדָתוֹ״ וְגוֹ׳, וְשֵׁנִי ״וְלֹא יָמוּתוּ״. וַהֲגַם שֶׁכָּתַב ״וְעַל מַשָּׂאוֹ״ וּבְפָסוּק ״אַל תַּכְרִיתוּ״ נֶאֱמַר ״וְאֶל מַשָּׂאוֹ״, בְּוַדַּאי שֶׁטָּעוּת סוֹפֵר הוּא, כִּי לָמָּה יַנִּיחַ מַה שֶׁנֶּאֱמַר בַּפָּסוּק שֶׁבּוֹ אָמַר ״וְלֹא יָמוּתוּ״ וְיֵלֵךְ לְחַפֵּשׂ אַחַר פָּסוּק שֶׁבְּפָרָשַׁת נָשֹׂא, כִּי שָׁם נֶאֱמַר ״וְעַל מַשָּׂאוֹ״ וְשָׁם לֹא נֶאֱמַר ״וְיָמוּתוּ״. אֶלָּא וַדַּאי צָרִיךְ לְהַגִּיהַּ בְּהָרַמְבַּ״ם ״וְאֶל מַשָּׂאוֹ״. וִיהִי מָה, קָשֶׁה לָמָּה נָטָה מִדִּבְרֵי תַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים.

ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם: מבואר אצלינו שיש הבדל בין 'קרב' ובין 'נגש'. שהקריבה הוא בשנים שוים וההגשה בקטן לפני גדול, ובכל מקום שיש בו טורח או מורא. ובבראשית רבה (בר"ר, צג) מצינו הגשה למלחמה, הגשה לפיוס, הגשה לתפלה. ולפי זה היה ראוי פה לומר לשון 'הגשה' כמו "והקרבתיו ונגש אלי" (ירמיהו ל׳:כ״א), "בגשתם את קדש הקדשים" (במדבר ד׳:י״ט). גם מבואר אצלינו שיש הבדל בין 'עמד' ובין 'ניצב'. שהעמידה הוא רק הפך הישיבה, וההתיצבות מורה שמתחזק לעמוד במקום ההוא. עד שהעמידה וההעכבה במקום הקדש יפול עליה יותר פעל 'ניצב' כמו "והתיצבו באהל מועד". בפרט במקום שהיו מצפים חול הכבוד העליון כמ"ש "כי היום ה' נראה אליכם". וגם למה קרבו כל העדה והוא לא קרא רק לזקני ישראל? ולישב כל זה אמר בספרא שמה שכתוב לשון 'קריבה' זה מורה על השמחה; שמרוב שמחתם קרבו שמה בקל. ומה שכתוב "ויעמדו" הוא שעמדו לשרת לפניו; שעל השירות והתפלה בא תמיד לשון 'עמידה' כמו שכתוב "לעמוד לשרת". ומטעם זה קרבו כל העדה הגם שלא נקראו; כמשל המלך וכולי.

לכהן המקריב. לרבותינו המכוון לבית אב של יום שמקריבין אותה, כמ"ש רש"י. כי הכהנים היו נחלקים לכ"ד משמרות וכל משמרה נחלקה לששה בתי אבות, וכל בית אב מקריב ביום א' בשבוע, ולזה אף שהמקריב אינו אלא אחד מהם, כיון שכולם מוכנים ומזומנים להקריב באותו יום כולם יקראו מקריבים, ועליהם אמר לכהן המקריב. לפי"ז לכהן אינו מיחד הפרטי המקריב דוקא, כ"א כל אחד מכהני בית אב, וכדלעיל ו' י"ט. וכן המקריב אינו מתפרש ע"ד הפועל כ"א ע"ד התאר, וכענין מבכור פרעה היושב על כסאו (בא י"ב כ"ט) דהיושב פירושו ע"כ הראוי לישב שמוכן ומזומן לכך (כמ"ש ראב"ע שם) כן המקריב פירושו הראוי להקריב שמוכן ועומד לכך. אמנם הדבר ברור אף דלרבותינו כל כהני בית אב של היום זוכים בו, מכל מקום אין לומר בהם כל אחד הרוצה ליטול חלקו ילך ויטול לעצמו, דהא הקפידה תורה בנסוע המחנה להפקיד ממונה מיוחד אשר רק ברשותו יטול כל אחד מכלי המשכן לשאת, כמ"ש (במדבר ד' י"ט) אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו, ואין אחד מהם רשאי להקדים את חברו ליטול לשאת כרצונו רק כפי אשר יצוה מן הממונה, וכמו שספרו ביומא פ"ב בתרומות הדשן שדחפו זה אל זה, ואם בכלי המשכן הקפידה תורה שיהיה הכל על הסדר הראוי' כש"כ בקדשים עצמם. אבל הכהן המקריב באמת הוא זוכה לבדו במה שהקריב, ויש לו בו טובת הנאה לחלקו לכל אנשי בית אב, והכהן המקריב דומה בזה לישראל במתנות כהונה ולוי' שזכתה תורה לישראל טובת הנאה שאין שום כהן רשאי ליטול המתנות בלא רשות בעליו, כמשאה"כ (נשא ה' י') ואיש את קדשיו לו יהיה (ע"ש רש"י) ככה לכהן המקריב לו תהיה האמור כאן טעמו הכהן המקריב את המנחה הוא זוכה בה, ומהכרע המקראות למדונו רבותינו שאין הכהן המקריב זוכה לעצמו לבדו, אלא עשאתו תורה כבעלים עליו להיות לו בו טובת הנאה שהוא יחלקו לכהני בית אב, ואין אחד מהם רשאי ליטול ממנו בלא רשותו. ולכן אמר קרא בלשון יחיד לכהן המקריב לו תהיה, דעיקר קרא מן הכהן המקריב באמת קמשתעי וכאמור, ובדרך זה יבוארו כל המקומות שבפרשה זו שאמרו בהם רבותינו לכל אנשי משמר ולבית אב, המכוון בו המחטא והמקריב זוכה בו לבדו והוא בעליו שיש לו בו טובת הנאה שהוא יחלקו להם, ואין לאחרים ליטול ממנו בלא רשותו. ובזה אין רבותינו מוציאים המקראות מפשטן: