פרשנות מצטטת על במדבר ה:ו

וכן החובל בחבירו וכו' עד מכל חטאת האדם. והכ"מ כתב מאי דמפיק רבינו מכל חטאת האדם צ"ע היכא מייתי לה. והוא בספרי (במדבר ה׳:ו׳) מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חבירו על הגניבות וגזילות ולה"ר ע"ש. ואולם היא גופא יפלא מדוע המשנה תפסה פסוק אחר והספרי למוד אחר. וביותר צריך לתת לב כי רבינו הוסיף כאן בהל' תשובה פ"ב ה"ט וז"ל אין התשובה ויוה"כ מכפרין אלא על עונות שבין אדם למקום וכו' אבל החובל או מקלל או גוזל חבירו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב ואע"פ שהחזיר לו ממונו שהוא חייב לו צריך לרצותו. וגם ע"ז כתב הכ"מ משנה היא בהחובל אע"פ שהוא נותן לו כו' ע"ש. ואין דרכו לכתוב דין אחד פעמים. אולם אמתת הענין הוא, כי יש שני סוגי עבירות. א' עונות שבין אדם למקום כמאכלות אסורות וכדומה, שלא יחמוס החוטא בהם כ"א נפשו לבד בעברו על מצות ה', והב' עונות שבין אדם לחבירו מעניני החמס בגוף או בממון או בכבודם, ובזה שתים רעות הוא עושה, חומס את חבירו וחומס נפשו בהמרותו מצות אלהיו (עי' חובת הלבבות שער התשובה), ולכן הוא צריך שני מיני תיקון. א' הודוי והחרטה לפני ה'. ב' לרצות את חבירו ולשלם לו. לכן בפ"א שמדבר בו מענין הוידוי לפני ה' העתיק דברי הספרי וכתב שנאמר מכל חטאת האדם, המדבר מענין הוידוי שהוא לפני ה' וכמבואר בספרי באורך ע"ש. אבל בפ"ב אינו מזכיר לשון וידוי כ"א לשון מחילה ופיוס לרצות לחבירו וזהו דין המשנה ונסמך על מקרא השב את אשת האיש וק"ל:

בעל הבית מעל. דבמעילה יש שליח לדבר עבירה. ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה, חוץ ממעילה משום דכתיב בה (במדבר ה׳) ואשמה הנפש ההיא, מי ששגג תחילה דהיינו המשלח:

אחד אנשים ואחד נשים. אע"ג דתנן במשנה ז' פרק קמא דקדושין כל מצות ל"ת כו'. אחד אנשים וא' נשים חייבים. וילפינן לה מדכתיב (במדבר ה׳:ו׳) ואיש או אשה כי יעשו מכל חטאת כו'. כמ"ש שם. אצטריך למתני הכי דמהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא. דתנן אין הצבור והשותפים עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל מדכתיב ואם המר. וה"מ למכתב אם. אתי וי"ו לרבות האשה. גמ'.