פרשנות מצטטת על במדבר ה:טו

את מנחתה. כדכתיב (במדבר ה׳:ט״ו) והביא את קרבנה:

כדי ליגעה. [*שהרי היתה נתונה על ידיה עד גמר כל הסדר ל' התוס'] וכתב הר"ב שתודה כו' ולמ"ד שבתחלה וכו'. והיינו ת"ק דר"ש דמשנה ב' פ"ג. ואע"ג דר"ש דריש טעמא דקרא [בספ"ט דב"מ] הכא שאני דאינו ענין לדרוש טעמא דהתם דנפקא לן מיניה מידי דקרא סתמא כתיב וכולל ואם דורשין טעמא הואיל וטעם בשביל כך אינו דוקא כמו התם בלא תחבול בגד אלמנה וכו'. תוס'. עיין מ"ה פ"ב דיבמות. ומ"ש הר"ב כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת שאע"פ שנמחקה המגלה אם אמרה טמאה אני אינה שותה במשנה ג' פ"ג. ופירש הר"ב לפי שזו בדוקה ועומדת היא ואין המים אלא לברר הספק. ע"כ. ומיגעין אותה לצאת מן הספק כדי שלא תמות מיתה מנוולת. והקשו בתוס' דהא נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה [כדתנן במשנה ג' פ"ג] ותירצו דההוא כמאן דאמר מקריב מנחתה ואח"כ שותה. דכבר נקרבה. עכ"ד. ותימה דהא במ"ב פ"ג מפרשינן נמי למאן דאמר היה משקה ואח"כ מקריב מנחתה דהשקה בתרא לאשמועינן הא דמערערין כו'. לכך נ"ל דקושייתם לאו קושיא היא. דלא אמרו מערערין אלא לאומרת איני שותה דלאו כל כמינה שלאחר שנמחק השם שתעמוד בספק. אבל אנו מיגעין אותה שתודה ותאמר טמאה אני. ואז לא איכפת לן במחיקת השם שהאומרת טמאה אני לאחר שנמחקה המגלה אינה שותה שאין בשתייתה כלום ודוק במ"ג פרק דלקמן ומה שאכתוב שם בס"ד. [*בברייתא דפ"ק מאיימין עליה שתשתה. ובאמת דמינה מקשים התו' דלעיל ולא ממערערין אלא דהיא גופה הא קשיא אמתניתין דלקמן דמערערין. וצריך לומר דאמרינן לה דברים של תנחומים ואם לא תועיל מערערין וכו' והכל בכלל האומרת איני שותה אלא שהתוס' ניחא להו להקשות מכדי שתשתה. אבל מ"מ מתורץ שפיר כדפרישית] ונתקיים הכל שכשעומדת בדבורה ואומרת טהורה אני ואשתה מיגעין אותה שתודה ולא תשתה. ואם לא תודה אלא שאומרת איני שותה הוא שמערערין אותה. ולדברי הר"ב אין היגיעה אלא עד שתשתה. אבל רש"י פירש כל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת. דכתיב (במדבר ה') מזכרת עון [עיין בפירוש הר"ב דמ"ד] ואע"פ ששתתה מניחין אותה בידה כדי ליגעה ותודה ולא תמות מיתה מנוולת:

הן אמת דמצד לאו דלפני עור יש לדון בזה לפי מאי דאמרינן (בפ"ק דע"ז ו' ע"ב)דבדאית לי' לדידי' ליכא עבירת לאו דלפני עור אלא כגון דקאי בתרי עברי דנהרא עיי"ש. וא"כ אכתי איכא נפקותא בלאו זה דאלהי מסכה לא תעשו לכם בענין דלא עבר בלאו דלפני עור. מיהו לפמש"כ בפשיטות הר"ב פרי חדש (באו"ח סי' תצ"ו ס"ק כ"ג) דכל היכא שאין האיסור מזומן לפניו והוא מזמינו לפניו הו"ל בכל ענין כאילו קאי בתרי עברי דנהרא ועובר בלאו דלפני עור עיי"ש. א"כ כאן בשעושה לו אלהי מסכה אין לך מזמינו לפניו יותר גדול מזה. שעכשיו הוא עושהו לו בידים. ובכל ענין הו"ל בכלל אזהרת לפני עור. ובלא"ה נראה דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דכל שני לאוין שהם משם אחד ממש אף שבאו על ענינים חלוקים דרכו ז"ל למנותם במצוה אחת. כמו לאו דלא תגנוב שהוא אזהרה לגניבת נפשות. ולאו דלא תגנובו שהוא אזהרה לגניבת ממון שמנאם במצוה אחת. וכן לאוי דלא ישים עלי' שמן ולא יתן עלי' לבונה. האמורים (בפרשת ויקרא) במנחת חוטא. ולאוין דלא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה דכתיבי (בפרשת נשא) במנחת קנאות. מנאן אחת אחת. משום דחד שמא נינהו. דזו וזו גניבה נינהו. וכן זו וזו מנחת חוטא נינהו. וכן בהרבה מצות כיו"ב. והילכך גם כאן כיון דהאיסור משום עשיית ע"ז הוא. בין כשעושה לעצמו ובין כשעושה לאחרים חד שמא נינהו. וכן הלאוין האמורים בהן בלשון אחד ממש נאמרו דכאן כתיב לא תעשה לך ושם כתיב לא תעשו לכם. להכי מנה אותן מצוה אחת. וכן מדוקדק בלשון רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב לא תעשם. ולא כתב כלשון הכתוב לא תעשה לך. והיינו כדי לכלול כל עשיי' בין לעצמו ובין לאחרים. ודלא כדרך הרמב"ם וסייעתו ז"ל בזה. וכן באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות לא מנה רבינו שני לאוין אלו דאלהי מסכה לא תעשו לכם ולא תעשון אתי:

מנחת חריבה - דמנחת חוטא (ויקרא ה׳:י״א) ומנחת קנאות דכתיב בהו (במדבר ה׳:ט״ו) לא ישים עליה שמן: