פרשנות מצטטת על במדבר ה:כא

כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות וכו'. פי' הנדר הוא בב' עניינים נדרי הקדש ונדרי איסר מדכתיב מוצא שפתיך וגו' דרשי' פ"ק דר"ה [דף ו.] קדשי מזבח וקדשי בדק הבית וצדקה כדאמרי' התם [שם] בפיך זו צדקה וקבעו להם חכמים זמן לתשלומין שלש רגלים ולצדקה אמרי דמחייב לתת אותה לאלתר ודיני נדרים אלו מפורשים בסדר קדשים נדרי איסר הם מפורשים במסכתא זו ונפקי מדכתיב (במדבר ל) כי ידור נדר לה' וגו' והם בג' דרכים עיקר הנדר וכנוי הנדר ויד הנדר עיקר הנדר הוא שיאמר ככר זה עלי קרבן או כקרבן שתולה אסורו בדבר הנדור כדתנן לקמן [דף יג.] קרבן שאוכל לך כקרבן שאוכל לך אסור כנוי הוא הקורא לדבר בשם שאינו עיקר אלא טפל מלשון המכנה שם לחברו הכא נמי שקורא לקרבן קונם או קונח או קונס ומשום שהן לשונות הגוים שהיו באותו זמן האומר ככר זה עלי קונם או כקונם הוי כאילו אמר קרבן אפילו למלקות ולקרבן כדאי' ריש מס' נזיר [דף ב.]. פתח בכנוין דעיקר קרבן וכן כנויי חרמים הם חרמי הקדש שאמר דבר זה חרך אם לענין איסור שאמר דבר זה אסור עלי כחרך או כדתנן לקמן [דף מז:] הריני עליך חרם הנידר אסור הרי את עלי חרם המדיר אסור שאם אמר חרך מהני. ובכנוי שבועה שבותה שקוקה שאמר שבותה שאוכל או שלא אוכל ומהני כאילו אמר שבועה שאוכל והעלו המפרשים ז"ל דבלא הזכרת השם כלל מיירי דאילו כשאמר שבועה בשם שלא אוכל מאי איריא משום כינוי תיפוק ליה משום הזכרת השם דהויא שבועה כדאמרינן התם [לקמן דף כב:] מארי כולה לא אכילנא (א) באלהא דישראל לא מגלינא (ע"ז דף כח.) והיינו דוקא לענין איסור אבל לענין מלקות בעי הזכרת שם דבכל אזהרות של תורה כתיב בהו שם לא תשא את שם (שמות כ) לא תשבעו בשמי (ויקרא י״ט:י״ב) וכן בשבועת העדות ושבועת הפקדון בעי' הזכרת שם או כנויו או שיאמר בשבותה האמורה בתורה שידועה שהיא בשם וטעמא דילפינן (שבועות דף לה:) אלה אלה מסוטה דמפורש בה יתן ה' [אותך] לאלה (במדבר ה) ושבועת הפקדון יליף [שם] תחטא תחטא משבועת העדות וכן בנזירות (נזיר דף ב.) אם אמר הריני נזיח או פזיח הוי כאילו אמר הריני נזיר שהואעיקר נזירות. ויד הנדר הוא שלא יזכיר לשון איסור ולא לשון קרבן ולא לשון קונם ושאר כנויין והיינו סיפא האומר לחברו מודרני ממך שאני אוכל לך והוי כאלו אמר הריני מודר ממך שיהא עלי כקרבן מה שאני אוכל משלך שני כמו שאני לי ולך שבמסכתא זו כמו משלי משלך דהאי תנא ירושלמי הוא דקליל בלישניה ונקראו ידות מפני שאינו שלם אלא יש בו מקצת הענין והוא מלשון ידות הכלים שהוא מקצת הכלי והאומר הריני נדור (נדור) מככר זה הוי יד או ככר זה עלי איסר או איסור ולא גרסינן שאיני ולומר מודרני ממך שאין אני אוכל משלך דבכה"ג לאו איסור הוא דנדרים מיתסר חפצא עליה הוא כלומר שיאסור שום דבר לעצמו וזה לא הזכיר שום דבר שאסרנו עליו אלא שאוסר עצמו שלא יאכל משלו שהוא איסור גברא ולא איסור חפצא:

שמי שנכתב בקדושה - שכתב במגילה יתן ה' אותך וגו' כדכתיב וכתב את האלות האלה וגו' (במדבר ה׳:כ״א):

5-6. ואומ' לה משביע אני עליך, ויבא עליך, שיבואו עליך, זו אלה, משביע עליך, זו שבועה. בכי"ו חסרות המלים "ויבא עליך", ואחרי "זו אלה" בא שוב "שיבואו עליך", ותיקנתי ע"פ נוסח הדפוס. ובכי"ע: ויאמר לה משביע אני עליך ויבוא עליך, משביע אני עליך, זו שבועה. ויבוא עליך, זו אלה. וכע"ז היתה הגירסא בקג"נ.
ובפירוש הברייתא נראה שהיא מבארת את הכתוב (במדבר ה', כ"א) "בשבעת האלה", ע"פ דרך הקדמונים להשבע בשבועה ובאלה, כלומר "אני נשבע על כך וכך, ואם אני משקר יבא עלי כך וכך", ורגיל גם בספרות שלנו "יבוא עלי" כיד לשבועה. עיין מ"ש על כ"ז באריכות בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 92 ואילך. ובירושלמי פ"ב ה"ג, י"ח ע"א (ומקבילות), קורא לאלה זו "תנאין", כלומר, אם עשיתי, אם לא עשיתי, עיין מ"ש בספרי הנ"ל.
ובבבלי י"ח א': ב' שבועות האמורות בסוטה למה וכו', אחת שבועה שיש עמה אלה וכו', משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו ביך. ובבבלי הכוונה ללשון הפסוק (שם ה' כ"ב): ובאו המים המאררים האלה במעיך וכו'. אבל מלשון התוספתא בכל הנוסחאות ("עליך") משמע שהכהן מקדים שבועה ואלה, ואח"כ קורא לשון הפרשה. ועיין ספרי נשא פיס' י"ד, עמ' 19, במקבילות שצוינו בהערות שם, ובמשנתנו פ"ב מ"ה, ובספרי שם פיס' ט"ו, עמ' 20.

גמ' ה"ג - ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת ומהאי קרא יליף לה בספרי ול"ג ואמר הכהן לאשה:

ואחר מי התירו - לקללו ולהכות את חבירו והלא כל ישראל הוזהרו על הכאת חביריהם ועל קללתם כדילפינן בד' מיתות (לעיל ד נח:) אפ"ה נעשה שליח ב"ד לכך דכתיב (דברים כ״ה:ג׳) ארבעים יכנו וכתיב (במדבר ה׳:כ״א) יתן ה' אותך: