פרשנות מצטטת על במדבר ז:יא

וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֙יבוּ֙ אֶת־קָרְבָּנָ֔ם לַחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ס)

רמב"ן

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' – בַּעֲבוּר הֱיוֹת הָעֲגָלוֹת לְצֹרֶךְ הַקָּרְבָּנוֹת יִקָּרְאוּ קָרְבָּן, וְכֵן ״וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב״ (במדבר ל״א:נ׳) - קָרְבָּן לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְהִנֵּה חָשְׁבוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁלֹּא יִתָּכֵן שֶׁיִּשְׂאוּ הַלְוִיִּם עַל כָּתֵף קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וְהָאֲדָנִים, שֶׁהֵם כְּבֵדוֹת מְאֹד, וְהֵבִיאוּ מֵעַצְמָן עֲגָלוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל נוֹשְׂאֵי בָּתֵּי הַמְּלָכִים וְהֵיכְלֵי אָהֳלֵיהֶם לָשֵׂאת אוֹתָם בַּעֲגָלוֹת. וְיִתָּכֵן שֶׁנְּפָרֵשׁ וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב – שֵׁשׁ עֲגָלוֹת גְּדוֹלוֹת נוֹשְׂאוֹת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, וּשְׁנֵים עָשָׂר בָּקָר מוֹשְׁכִים הָעֲגָלוֹת. וְהִנֵּה הֵבִיאוּ הָעֲגָלוֹת מְלֵאוֹת וְהַבָּקָר לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן, וְהַשֵּׁם צִוָּה אֶת מֹשֶׁה ״קַח מֵאִתָּם״ הַכֹּל, וְהָיוּ הָעֲגָלוֹת וְהַבָּקָר שֶׁאֵינָם לְקָרְבָּן לַעֲבֹד אֶת עֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְאַחַר כָּךְ לָקְחוּ הַנְּשִׂיאִים אֶת קָרְבְּנֵיהֶם מֵעַל הָעֲגָלוֹת וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן, כִּי הָיוּ חוֹשְׁבִים לְהַקְרִיב הַכֹּל בּוֹ בַיּוֹם אַחַר שֶׁהוּרְשׁוּ לְהַקְרִיבָם לוֹ, וְהַשֵּׁם צִוָּה ״נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ״ (במדבר ז׳:י״א), וּלְכָךְ לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר עַתָּה "קַח מֵאִתָּם". וְדֶרֶךְ הַלָּשׁוֹן לוֹמַר "עֲגָלוֹת" עַל הַמִּלּוּי שֶׁבָּהֶן, כְּמוֹ ״אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל״ (מלכים א יח יט), וְכֵן ״כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי״ (רות ג יא), וּלְשׁוֹן חֲכָמִים (ב״ב קמו) מֵאָה קְרוֹנוֹת שֶׁל כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן וְשֶׁל כְּלֵי כֶסֶף וְזָהָב. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה "צָב" - מְלֵאוֹת, וְכֵן ״וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים״ (ישעיהו סו כ) בַּעֲגָלוֹת מְלֵאוֹת אָדָם, וְיִהְיֶה שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב שֵׁשׁ עֲגָלוֹת שֶׁל מִלּוּי, וּמִלּוּאָן הָיָה מִקָּרְבְּנוֹת הַחֲנֻכָּה אֲשֶׁר יְפָרֵשׁ. וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב קָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים בִּפְרָטָן, וְאַחַר כָּךְ כָּלַל אוֹתָם: ״זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, קַעֲרוֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה״ (במדבר ז׳:פ״ד). וְכָתַב רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ז׳:פ״ה): לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיוּ כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ מְכֻוָּנִין בְּמִשְׁקָלָם, שׁוֹקְלָם אֶחָד אֶחָד וְחוֹזֵר וְשׁוֹקְלָם כְּאֶחָד, כֻּלָּם לֹא רִבָּה וְלֹא מִעֵט; מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן. וְאֵינִי מֵבִין טַעְמָם בַּדָּבָר הַזֶּה. אִם נַחְשֹׁב שֶׁהוּא נֵס, מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ בַּדָּבָר שֶׁיֵּעָשֶׂה בּוֹ הַנֵּס הַזֶּה? וְאִם כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ הוּא כֵּן בְּכָל הַמִּשְׁקָלוֹת, לָמָּה הִזְכִּיר אוֹתוֹ הַכָּתוּב? וּבְסִפְרֵי אָמְרוּ בְּפֵרוּשׁ: לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא כִּכְלֵי הֶדְיוֹט כְּלֵי בֵּית עוֹלָמִים. כְּלֵי הֶדְיוֹט שׁוֹקְלָן אֶחָד אֶחָד וְחוֹזֵר וְשׁוֹקְלָן כֻּלָּם כְּאֶחָד, פְּעָמִים מַרְבֶּה פְּעָמִים מְמַעֵט וְכוּ'. וְשָׁם אָמְרוּ: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, כְּלֵי בֵּית עוֹלָמִים שְׁקָלָן כֻּלָּם, חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן אֲסִימוֹן, וְחָזַר וַעֲשָׂאָן כֵּלִים - לֹא רִבָּה וְלֹא מִעֵט. לוֹמַר שֶׁהָיוּ זָהָב מְזֻקָּק מְאֹד, שֶׁאֲפִלּוּ יַתִּיכֵם וְיַעֲשֶׂה מֵהֶם אֲסִימוֹן, יִהְיוּ בְּמִשְׁקָלָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶן נֵס, אֶלָּא שֶׁהָיוּ זָהָב טָהוֹר מְאֹד. וְהַנָּכוֹן בְּטַעַם הַכָּתוּב כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹלֵק כָּבוֹד לִירֵאָיו, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר ״כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד״ (שמואל א ב ל). וְהִנֵּה הַנְּשִׂיאִים כֻּלָּם בְּיוֹם אֶחָד הֵבִיאוּ הַקָּרְבָּן הַזֶּה שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו יַחַד, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ, וְכִבֵּד אֶת הַנִּקְדָּמִים בַּדְּגָלִים בְּהַקְדָּמַת יָמִים. אֲבָל רָצָה לְהַזְכִּירָם בִּשְׁמָם וּבִפְרַט קָרְבְּנֵיהֶם וּלְהַזְכִּיר יוֹמוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד, לֹא שֶׁיַּזְכִּיר וִיכַבֵּד אֶת הָרִאשׁוֹן "זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב" וְיֹאמַר וְכֵן הִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים אִישׁ אִישׁ יוֹמוֹ, כִּי יִהְיֶה זֶה קִצּוּר בִּכְבוֹד הָאֲחֵרִים. וְאַחֲרֵי כֵן חָזַר וּכְלָלָם לְהַגִּיד שֶׁהָיוּ שְׁקוּלִים לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְכֵן אָמְרוּ שָׁם בַּסִּפְרֵי (נשא קס): ״מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשָּׁווּ כֻלָּם בְּעֵצָה אַחַת כָּךְ שָׁווּ כֻלָּם בִּזְכוּת. קַעֲרוֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה - הֵן הֵן שֶׁהִתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל״. וְעוֹד בָּזֶה טַעַם אַחֵר בְּמִדְרָשָׁם, כִּי לְכָל אֶחָד מֵהַנְּשִׂיאִים עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְהָבִיא חֲנֻכָּה לַמִּזְבֵּחַ וְשֶׁתִּהְיֶה בָּזֶה הַשִּׁעוּר, אֲבָל נַחְשׁוֹן חָשַׁב בַּשִּׁעוּר הַזֶּה טַעַם אֶחָד וְזוּלָתוֹ כָּל אֶחָד מֵהַנְּשִׂיאִים חָשַׁב טַעַם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אָמְרוּ שֶׁחָשַׁב נַחְשׁוֹן שֶׁיָּבִיא קַעֲרַת כֶּסֶף שֶׁיִּהְיֶה מִנְיַן אוֹתִיּוֹתֶיהָ תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים כְּנֶגֶד שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, וּמִשְׁקָלָהּ שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה כְּנֶגֶד תּוֹלָדוֹת שֶׁהֶעֱמִיד, וְכָל הַמִּדְרָשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוֹ רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ז׳:י״ט). אוֹ כְּפִי הַמִּדְרָשׁ הָאַחֵר (במדב״ר יג יג) שֶׁהָיָה מָסֹרֶת מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ בְּיַד כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט כָּל מַה שֶׁיֶּאֱרַע לוֹ עַד יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְהִתְחִיל נַחְשׁוֹן וְהִקְרִיב עַל סֵדֶר הַמַּלְכוּת קְעָרָה וּמִזְרָק כְּנֶגֶד שְׁנֵי מְלָכִים שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנּוּ שֶׁמּוֹלְכִים בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה, וְהֵם שְׁלֹמֹה וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וּלְכָךְ הִקְרִיב קְעָרָה כְּנֶגֶד הַיָּם שֶׁהוּא מַקִּיף אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְדוֹמֶה לִקְעָרָה. שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה - שֶׁבַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הִקְוָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַיַּמִּים לְמָקוֹם אֶחָד וּקְרָאָם "יַמִּים" בְּגִימַטְרִיָּא מֵאָה, וּשְׁלֹמֹה הוֹסִיף יָם אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמִּקְדָּשׁ וְקַו שְׁלֹשִׁים יָסֹב אוֹתוֹ (מלכים א ז כג), הֲרֵי מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף כְּנֶגֶד הָעוֹלָם שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּכַדּוּר, שִׁבְעִים שֶׁקֶל שֶׁהֵם יִמְשְׁלוּ עַל שִׁבְעִים אֻמּוֹת. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים - שֶׁיָּבִיאוּ לָהֶם מְנָחוֹת מִכֻּלָּן. סֹלֶת - "הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד ב). בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן - "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז א). כֶּסֶף - כְּמָה דְתֵימָא ״כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק״ (משלי י כ). כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב - כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִן פֶּרֶץ וְעַד דָּוִד, שֶׁהָיוּ כֻּלָּם צַדִּיקִים מְלֵאִים מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּרֵיחַ הַקְּטֹרֶת. פַּר אֶחָד - כְּנֶגֶד אַבְרָהָם, אַיִל אֶחָד - כְּנֶגֶד יִצְחָק, כֶּבֶשׂ אֶחָד - כְּנֶגֶד יַעֲקֹב. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד - לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה יְהוּדָה שֶׁהֵבִיא הַכֻּתֹּנֶת לְאָבִיו. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם - כְּנֶגֶד דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁהִתְחִילוּ בַמַּלְכוּת וְהָיוּ צַדִּיקִים וְהָיְתָה הַמַּלְכוּת שְׁלֵמָה. אֵילִים חֲמִשָּׁה, עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה - כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר מְלָכִים שֶׁהָיוּ מִן רְחַבְעָם וְעַד צִדְקִיָּהוּ, מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ, מֵהֶם צַדִּיקִים גְּמוּרִים, מֵהֶם בֵּינוֹנִים, מֵהֶם רְשָׁעִים גְּמוּרִים. זוֹ מַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב. וּנְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר חָשַׁב גַּם כֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁיָּבִיא חֲנֻכָּה בַּשִּׁעוּר הַזֶּה וְחָשַׁב בּוֹ טַעַם אַחֵר (במדב״ר יג טו), וְהִקְרִיב עַל שֵׁם הַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁהָיָה שִׁבְחוֹ שֶׁל שֵׁבֶט יִשָּׂשכָר בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה, קַעֲרַת כֶּסֶף - כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה שֶׁקְּרוּיָה לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי״ (משלי ט ה), וְנֶאֱמַר בְּלֶחֶם הַפָּנִים (שמות כה כט) ״וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו״. וּזְבוּלוּן הִקְרִיב שֶׁהָיָה עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וְטוֹרֵחַ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשָּׂשכָר וְנוֹטֵל שָׂכָר עִמּוֹ, קְעָרָה - כְּנֶגֶד הַיָּם שֶׁהָיָה לְחוֹף יַמִּים (במדב״ר יג טז). וְכֵן מָצְאוּ שָׁם בַּמִּדְרָשׁ בְּכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט טַעַם מְיֻחָד בְּקָרְבָּנוֹ וּבְשִׁעוּרֵי הַקָּרְבָּן. וּלְכָךְ הִשְׁוָה אוֹתָם הַכָּתוּב לְפָרֵט כָּל אֶחָד בְּעַצְמוֹ כְּאִלּוּ לֹא הֻזְכַּר הָאַחֵר, וְאַחֲרֵי כֵן כְּלָלָם כְּאֶחָד לִרְמֹז כִּי בְּעֵת אַחַת עָלָה בְמַחְשַׁבְתָּם לְהַקְרִיב הַחֲנֻכָּה' וְלֹא קָדַם אֶחָד לַחֲבֵרוֹ בַּמַּחְשָׁבָה וְלֹא בַּהֲבָאָה לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן, וְעַל זֶה הִזְכִּירָם הַכָּתוּב לְכֻלָּם בְּהַשְׁוָאָה:
שאל רבBookmarkShareCopy

קנאת סופרים

עוד כתב הרמב"ן ז"ל דחנוך המזבח היא מצוה לדורות וכן במילואין איכא למימר הכי לפי דעתו ז"ל ולא שיהא חקם להיות קבוע לדורות באותו הסדר והשיעור עצמו שנעשה מתחלה והביא ראיות מן הכתוב ודרז"ל יעויין בדבריו. ואע"פ שראיתי בדברי מהר"י די"ל שכתב תשובות על דברי רמב"ן כאלו יחוייב מדבריו סתירה לשיטת הרב נלע"ד שאין לזה שום הכרח ויותר קרוב לומר דדעת הרב היא מכוונת למה שסובר הרמב"ן ז"ל ותרוייהו אית להו דחנוכת המזבת והמילואים נצטוו בהן לדורות אבל לא שיהא לעולם בסדר אחד שיעור קבוע אלא הרשות נתונה לשנות בהן כפי רצונו של הדור שנעשה בימיו או ע"פ חכמים ונביאים שביניהם ועכ"ז לא תמנה למצוה בפני עצמה אלא היא נגררת ונסרכת למצות בנין בית הבחירה שהרי היא חלק ממנה דומיא דחנוכת המזבח ג"כ שהיא נגררת בתר מצות המזבח כמ"ש הרשב"ץ בספר זהר הרקיע ומילואין נמי דכוותה שיחוייבו להביא מילואין לבנין בה"מ כמו שיסדרו ויתקנו להם חכמים או נביאים שבדורם וכברבת ה' הנתונה להם מאתו יתברך והכי מפרש סוגיא דפ"ק דחגיגה דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות ואין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות דהיינו שאותו הסדד ושיעור שנתגו הנשיאים לא מקדי נוהג לדודות לפי שלא היה לחם הק קבוע אלא מנדבת לבם עשו באותו סדר ושיעוד אבל מילואין מיהא בעינן לדודות דומיא דאלו דבדים שאין להם שיעוד דתנן במס' פאה והיינו דדייק תלמודא דפ"ק דתגיגה דלעיל לומר בלישניה דנין דבר הנוהג לדורות וכו' ולא קאמר דנין מצות דורות ממצות דורות ולא מצות דורות ממצות שעה לפי שהגם שהמצוה עיקרה לדורות ג"כ נאמרה מ"מ כיון שלא הושוו דיניה בסדר קבוע לעולם ליכא למילף מינה לאקושי מינייהו ולמילף במה שהוא עתיד לדורות בסדר קבוע כמו בתחלה. וכן נ"ל שרמז הרב כאן ז"ל ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין וכו' כשנמנה כל הצווי שבא במצרים וכל מה שהוא במילואין וכו', דקדק הרב לומר כל מה שהוא בא במילואין דהיינו מיני ההקרבות כפי הסדר והשיעור מהן הבא בתורה, וכן נראה ממ"ש בספ"ב מהל' מעשה הקרבנות ז"ל כל שיעורי הנסכים האמורים בספר יחזקאל ומנין אותן קרבנות וסדרי העבודה הכתוב שם כלן מילואין הן ואין נוהגים לדורות אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המילואין עם חנוכת המזבח בימי מלך המשיח כשיבנה בית שלישי וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מילואין היו ואינן נוהגין לדורות אבל דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשם כמו שהעתיקם משה רבינו אין להוסיף ואין לגרוע עכ"ל הרב, הסתכל בדקדוק לשונו דקאמר כל שיעורי הנסכים האמורים בספר יחזקאל וכו' ויאורו עיניך בהבנת כוונתו כמ"ש דשאני מילואין משאר קרבנות לפי שאין להם סדר ושיעור קבוע אלא אפשר להוסיף ולגרוע בהן משא"כ בשאר קרבנות דאין להוסיף בהן ולא לגרוע, ונמצא דדעת הרב מכוונת למ"ש רמב"ן ז"ל אלא דלדידיה אין למנות חנוכת מזבח ומילואין למצוה בפני עצמה לפי שאינן אלא כמו סניף נטפל לבנין המזבח והמקדש וכמו חלקי המצוה כמבואר לעיל ולעולם דעיקרן נמי מן התורה לנהוג בהן לדורות אבל לא לענין סדר ושיעור קבוע. ומה שהשיג הרב בזה על בה"ג אולי היה מפני שמנה חנוכת המזבח בחשבון הפרשיות המשלימות לו החשבון דלדידיה טעה בזה בתרתי חדא דפרשה זו של נשיאים לגבי נשיאים נדבה היא ולא חובה ועוד מפני הטעם שכתבתי לעיל לא היה ראוי למנותה מפני שהיא נתקנה לתשלום בנין המקדש שהיה צריך לחנכו כמו שנעשה ג"כ בבה"מ של שלמה ובה"מ שני וכן עתידין לעשות כן בבה"מ שיבנה בב"א ככתוב בספר יחזקאל, וכל זה אם נבין חנוכת מזבח שהזכיר כאן הרב בעד חנוכת הנשיאים כדכתיב בפרשת נשא ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח, אבל לענין פירוש חינוך מזבח שמנה ג"כ בה"ג והזכירו ג"כ בשמו הרמב"ן ז"ל שהוא אותו דפרשת תצוה מלבד פרשת חנוכת המזבח לא ראיתי שהעיר בזה הרב ז"ל אלא הזכיר חנוכת המזבח לחודה, וכתב הרשב"ץ במ"ע סימן קנ"ה שלא היתה דעת הגאון ז"ל שהחינוך הזה ששנינו בפרק התכלת יכנס במנין המצות לפי שאין בו תוספת ענין שיקרא מצוה אלא התמידין שהן חובה בכל יום כשמתחילין להקריבן במזבח חדש זה הוא נקרא חינוך, וזה הטעם הוא אמת וכמ"ש ג"כ הרמב"ם בפירוש המשנה דרפ"ד דמנחות ג"כ דחנוך היינו הרגל והוא שם מושאל לתחילת המעשה אבל לא יתיישב זה לדעת בה"ג שמנה פרשת חינוך מזבח מלבד שמנה ג"כ בתוך הפרשיות פרשת חנוכת המזבח נראה שהיתה דעתו ג"כ אותו החינוך דפרק התכלת ודלא כהרשב"ץ בזה:
שאל רבBookmarkShareCopy

אור החיים

וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים וְגוֹ׳. נִרְאֶה כִּי כֻּלָּם כְּאֶחָד רָצוּ לְהַקְרִיב בְּיוֹם רִאשׁוֹן לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁרָצוּ שֶׁיִּתְחַנֵּךְ מִכֻּלָּם יַחַד, וַה׳ אָמַר נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם וְגוֹ׳, וְאָמַר כִּי בְּכָל הַשְּׁנֵים עָשָׂר יָמִים יֵחָשֵׁב חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, וְלָזֶה אַחַר אָמְרוֹ נָשִׂיא אֶחָד וְגוֹ׳ אָמַר פַּעַם אַחֶרֶת לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ. וְכָאן לֹא אָמַר ה׳ לְמֹשֶׁה ״קַח מֵאִתָּם״ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה, מַשְׁמַע שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ רְשׁוּת לָזֶה, כִּי וַדַּאי שֶׁיִּקַּח קָרְבָּנוֹת וְכָל הַמּוּבָא בֵּית ה׳ זָהָב וָכֶסֶף, אֶלָּא לְצַד שֶׁבָּאוּ יַחַד אָמַר ה׳ אֵלָיו כִּי יְסַדְּרֵם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם. אֶלָּא שֶׁרָאִיתִי לְרַזַ״ל בְּסִפְרֵי שֶׁאָמְרוּ וְזֶה לְשׁוֹנָם: מַגִּיד שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּתְנַדְּבוּ הַנְּשִׂיאִים לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן כָּךְ נִתְנַדְּבוּ לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא קִבֵּל מֹשֶׁה מֵהֶן עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת״ וְגוֹ׳, עַד כָּאן. רַזַ״ל דִּיְּקוּ יִתּוּר אָמְרוֹ יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, וְדָרְשׁוּ שֶׁבָּא לְרִשָּׁיוֹן, הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא קִבֵּל מֵהֶם. וְיֵשׁ לָנוּ לַחְקֹר זֹאת, לָמָּה יְמָאֵן מֹשֶׁה מִקַּחַת מִיָּדָם נִדְבַת ה׳. וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא רָצָה לְקַבֵּל מֵהֶם עַד שֶׁיֵּדַע אִם ה׳ חָפֵץ שֶׁהֵם יְחַנְּכוּ הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מֹשֶׁה אוֹ אַהֲרֹן, וּמַה גַּם שֶׁלֹּא רָאָה עִמָּהֶם שֵׁבֶט לֵוִי, וְעַיֵּן בִּתְחִלַּת פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ מַה שֶׁכָּתַבְנוּ שָׁם, וְהוּא הַדִּין שֶׁהָיָה מִסְתַּפֵּק בְּכָל אֶחָד שֶׁיָּבֹא לַחְנֹךְ הַמִּזְבֵּחַ בְּקָרְבָּנוֹ, אֲבָל זוּלַת זֶה בְּוַדַּאי שֶׁהָיָה מְקַבֵּל.
שאל רבBookmarkShareCopy

רש"י

חניכיו. חנכו כְּתִיב (ס"אֲ קְרֵי), זֶה אֱלִיעֶזֶר שֶׁחִנְּכוֹ לְמִצְוֹת וְהוּא לְשׁוֹן הַתְחָלַת כְּנִיסַת הָאָדָם אוֹ כְלִי לָאֻמָּנוּת שֶׁהוּא עָתִיד לַעֲמֹד בָּהּ, וְכֵן חֲנֹךְ לַנַּעַר (משלי כ"ב), חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (במד' ז'), חֲנֻכַּת הַבַּיִת (תה' ל') ובלע"ז קוֹרִין לוֹ אינצ"נייר:
שאל רבBookmarkShareCopy