פרשנות מצטטת על במדבר ז:יח

אמר הכתוב וקרבנו כי כבר הזכיר המקריב והוי"ו יש לו טעם כאומר וזה קרבנו ואמר בשני הקריב את קרבנו כי כן דרך המקרא כמו ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי בעבור שארכו לו הדברים וכן ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה ולא הזכיר ביתר הנשיאים הקריב כי אחז דרך קצרה וכן לגלגלותם במספר ראובן ושמעון לבדם וכן רבים:

בחנוכה – בשמונת ימי חנוכה. במשנה הקודמת נזכר "בפסח" והכוונה ליום הראשון של פסח בלבד ולא לכל ימי חג הפסח, שכן היום הראשון הוא חג והימים האחרים הנם ימי חול המועד, אולם המילה "חנוכה" פירושה שמונת ימי חנוכה, שהרי היום הראשון אינו מתייחד משאר הימים, בנשיאים – קוראים את פרשת המתנות והקרבנות שהביאו נשיאי השבטים ביום חנוכת המזבח. הפרשה ערוכה בספר במדבר פרק ז. בפרשה מפורטים הקרבנות והמתנות של שנים עשר הנשיאים לפי סדר הימים: "ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב... ביום השני הקריב נתנאל בן צוער" וכו'. קוראים ב"נשיאים" משום הזכרת "זאת חנֻכת המזבח" (פסוק פד) בסוף, שהרי חג החנוכה אף הוא חנוכת המקדש והמזבח. במשנה אין כל רמז כיצד יש לחלק לשמונת ימי חנוכה את קריאת שנים עשר הנשיאים ואת סיכום כל הקרבנות והמתנות ב"זאת חנֻכת המזבח". רק במסכת סופרים ובספרות הגאונים מצינו מסורות משתנות על חלוקת הפרשה לאורך שמונת ימי חנוכה⁵⁶⁶מסכת סופרים פ"כ ה"י, עמ' 350-349; סידור רב סעדיה גאון, עמ' שעג; סדר רב עמרם גאון, עמ' צח ו; תשובת גאון באוצר הגאונים למגילה, סימן רט (עמ' 57). .

או אינו אלא שגבה וכו'. והא דכתיב "ויהי המקריב נחשון בן עמינדב", היינו שהוא הקדישו לקרבן והוא הביאו לאהל מועד, ולפיכך הוצרך למכתב (פסוק יז) "זה קרבן נחשון בן עמינדב", להורות לך כי הקרבן שלו לגמרי. והרא"ם ז"ל מפרש דלא נוכל לומר כלל שגבה משבטו, דהא בכל שאר הנשיאים לא כתב רק "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער" (פסוק יח), ולא כתב באחד שבטו. ולא דיבר כלום, כי יש לומר גלי לך קרא ביהודה שהקריב מן השבט, והוא הדין באחרים דהקרבן היה מן השבט, דכל שאר ילפינן מיניה. ואי משום דכתיב (שם) "הקריב נתנאל בן צוער", אין זה ראיה דהיה הקרבן משל נשיא בעצמו, דכמו שיש לפרש "זה קרבן נחשון בן עמינדב" דהיינו שהוא הביא אותו אל אהל מועד והוא הקדישו, כך יש לפרש גם כן "הקריב נתנאל בן צוער" לומר שהוא הביא הקרבן למשכן. ומכל מקום ילפינן מן "למטה יהודה" דגבה משבטו, ולפיכך צריך למכתב בכל חדא "זה קרבן וגו'", כלומר שהקרבן היה מן הנשיא בעצמו, ולא שגבה משבטו:
‎ואם תאמר, למה לי למכתב "למטה יהודה", הוי למכתב 'ויהי המקריב הראשון נחשון נשיא יהודה', כמו בשאר [נשיאים] שכתוב כך, והשתא לא צריך למכתב "זה קרבן נחשון". ויראה לומר, שבא הכתוב לומר שזכה לגדולה הנשיא הזה להקריב ראשון לא מצד עצמו, דמצד עצמו בודאי הכל שוים – כל הנשיאים, אלא מפני המטה, שהיה למטה יהודה, שראוי אליו שיהיה המטה הזה ראשונה. ולפיכך קאמר "ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה", כלומר בשביל שהוא למטה יהודה, והוא טפל אצל השבט, לא השבט [טפל] אצלו. ומזה הטעם לא הזכיר "נשיא" בו, שלא תאמר שהוא היה העיקר, אלא אדרבה, שבטו היה עיקר: