פרשנות מצטטת על במדבר טו:יב

ויאמר אליו אני ה' מאחר הדברים האלה עד כאן נאמר לו בלילה שכן כתיב במחזה פי׳‎ בחזיון לילה ועוד כתיב וספור הכוכבים ומכאן ואילך נאמר לו ביום שנאמר ויהי השמש לבא. ונקראת פרשת ברית בין הבתרים ומוקדמת היא לפרשה שלמעלה דאחר הדברים האלה חמש שנים. שהרי כתוב כאן כי גר יהיה זרעך וגו׳‎ פי׳‎ מיצחק ואילך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכתיב ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה לזמן ברית בין הבתרים יצאו כל צבאות וגו׳‎ אם כן נמצאת למד שפרשת ברית בין הבתרים קדמה ללידתו של יצחק שלשים שנה ואברהם בן מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו, נמצא אברהם בן שבעים שנה בזמן ברית בין הבתרים שהיה כשיצא מחרן פעם ראשונה, ובפעם ראשונה כשנאמר לו פרשה של אחר הדברים האלה היה בן חמש ושבעים שנה דקים לן בסדר עולם בן ארבעים ושמונה שנה היה בהפלגה ושתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר הרי מהפלגה עד המלחמה עשרים ושש שנים. שים כ״‎ו אלו על הארבעים ושמונה שהיו לו קודם הפלגה ויעלו לשבעים וארבע הרי שמצינו דבשעת המלחמה היה אברם בן שבעים וארבע או בן שבעים וחמש, ועל זה נאמר ואברם בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן פעם שנייה, מיד אחר הדברים האלה שהרג את המלכים היה דבר ה׳‎ אל אברם במחזה לאמר וגו׳‎ אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה, ונסמכה פרשת ברית בין הבתרים כאן כדי לחבר את הפרשיות שנתבשר אברהם בזרע וזהו ששנינו בסדר עולם חזר לחרן אחר ברית בין הבתרים שהיה בא״‎י כמו שכתוב בפרשת ברית בין הבתרים לזרעך נתתי את הארץ הזאת ונשתהה שם בחרן חמש שנים ובאותו פרק היה הוא בן חמש ושבעים שנה ויצא לו מחרן פעם שנייה. ראייה אחרת דתרי עניני נינהו כדאיתא בברכות מיום שברא הקב״‎ה עולמו לא היה אדם שקראו להקב״‎ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר ה׳‎ אלקים במה אדע כי אירשנה, ואי ס״‎ד חד ענינא הוא מאחר הדברים האלה עד ושרי אשת אברם אמאי לא מייתי תלמודא ה׳‎ א׳‎ מה תתן לי דקדים מיניה אלא פשיטא שתי פרשיות הן ופרשת ברית בין הבתרים מוקדמת לשלפניה חמש שנים כמו שפירשתי למעלה. ועוד אם סדר פרשיות האלו ככתבן איך יאמר אברהם במה אדע כי אירשנה אין לך מקטני אמנה שיאמר במה אדע כי אירשנה אחר שאמר לו הקב״‎ה אשר יצא ממעיך הוא יירשך, אלא פשיטא שתי פרשיות הן והאחרונה קדמה לשלפניה כדאמרינן. והשתא ניחא שהקב״‎ה א״‎ל הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, אמר אברהם לפני הקב״‎ה מאחר שאין לי זרע במה אדע כי אהיה יורש מן הארץ הזאת שמא היום או למחר אמות ואיך אירשנה. וי״‎א אחר שיטת פירוש רש״‎י אברהם לא שאל לו אות על שהבטיחו לתת לו את הארץ, אלא דואג היה על הבטחה זו שכל הבטחותיו של הקב״‎ה על תנאי הם, אם יקיימו מצוותיו. כמו שמצינו בדור המדבר וישבע לאמר אם יראו האנשים וגו׳‎ לכך בקש הברית מאת הקב״‎ה שהרי שבועותיו בלא תנאי הם. וא״‎ת למאן דאמר לא שאל לו אות אלא שאל באיזה זכות יתקיימו בה א״‎כ למה נענש בידוע תדע אלא י״‎ל דאין זה עונש אלא כך השיב לו בזכות הקרבנות והגלות יתקיימו בה. כאן פרש״‎י באיזה זכות יתקיימו בה אמר ליה בזכות הקרבנות.

למינה. כל עוף שנאמר בו למינה למינו למינהו יש באותו המין שאין דומין זה לזה לא במראיהן ולא בשמותיהן וכלן מין אחד (רש"י) לפי"ז אות למ"ד תורה על התחלקות הפרטיים כלמ"ד ככה תעשו לאחד (שלח ט"ו י"ב) לכל אחד ואחד, וכן שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל (פינחס כ"ח כ"ח) כלומר לכל אחד מן הפרים ואילים, וכן למינה לכל אחד ואחד השייכים לאותו מין, ועל למינה תהיה דגתם (יחזקאל מ״ז:י׳) אמרו בירושלמי (שקלים פ"ו) למינים מינים תהיה דגתם. ורש"י כתב שם למינה לא מפיק ה"א ופירושו למינים הרבה, רוב מינים, ולאו דוקא הוא, דאף במפיק ה"א פירושו כן. וכן מהעוף למינהו מן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו, (נח ו' כ') פירושו כל מיני עוף, מיני בהמה ורמש. ותרגומו הנכון בכל מקום (נאך אללען זיינען גאטטונגען) ועמ"ש בראשית א' י"א עשה פרי למינו:

והנה השלשה אותיות הם ראוים שיהיו לסימן בראש ובסוף, והנה האות שהוא היו"ד שהוא דומה לאחד שמוהו בסוף סימן המדבר זכר גם נקבה, בפעלים שׁמרתי (תה' יז ד) אמרתי (שמות כג יג), ובשמות כמו שׁמי (שם שם טו) ושמוהו בראש סימן יחיד זכר, הוא דומה לנמצא כמו שמספר עשרה דומה לאחד ושמוהו בסוף הפך זה סימן לנכח הנקבה דְעִי רְאִי (ש"א כה יז) למען תִּזְכְּרִי (יחז' טז סג), ובעבור כי במספר דומה לאחד, היה ליחס, ובעבור היות העשרה כולל כל חשבון, על כן היו"ד באחרונה כולל סימן רבים בסמוכים יְדֵי נשים (איכה ד י), ובסמוך אל המדבר יָדַי נטו שמים (ישעי' מה יב) והיו"ד ימצא נעלם עם חירק רַגְלִי (תה' כו יב), ועם קמץ קטן רגלי חסידיו ישמור (ש"א ב ט), ועם קמץ גדול יָדָיו רַגְלָיו. והיו"ד תחת ה"א הנה יד ד' הוֹיָה (למטה ט ג), ואתה הוה להם למלך (נחמי' ו ו) ותחת ה"א יֶחֱסָיון (תה' לו ה) חסה, ותחת אל"ף "כל פקודי כל ישרתי" (שם קיט קכח), וימצא נוסף יצהר (במד' יה יב), היושבי (תה' קכג א) רבתי (איכה א א), והה"א שמוהו סימן היש הדבר כי כן טעם "הא לכם זרע" (ברא' כג), פעם לתמה הבמחנים (במד' יג יט) הנהיה (דבר' ד לב), ופעמים לדעת המבואר האיש, העבד העברי (ברא' לט יז) האנשים (שם יט ה) ובאחרונה סימן לנקבה לשון עבר גם כן בשמות כי הזכר הניחו בלא סימן אמרו, אמרה קהלת (קהלת יב ח), גם היתה סימן נקבה, בפועלים בעתידים, אשמרנה, ישמרנה, נשמרנה, תשמרנה, ישמרוה, שמרנוה, שמרוה, וסימן בשמות נערה בתולה (דבר' כב כח, והה"א נוסף בבנין הכבד גם בבנין התפעל, גם היא מובלעת מזה בידך (למטה ד ב) כמו יו"ד "בטרם אצרךָ" (ירמי' א ה) ואל"ף "וָאַבֶּדְךָ כרוב הסוכך" (יחז' כח טז), ונוספת באחרונה אשמעה (תה' פה ט), ובשמות כמו לילה (ישעי' כא יב), והוא נעלם עם קמץ עָשָׂה, ועם קטן בונֵה ירושלים (תה' קמז ב) ועם פתח קטן אשר אני בונֶה (דה"ב ב ד), ועם חולם "כי פְרָעֹה, אהרן" (למטה לב כה), גם שְׁלֹמֹה (מ"א א יז), ועם שורק "לא יִקְרְחֻה קרחה" (ויקר' כא ה):