פרשנות מצטטת על במדבר טו:לג

התריתם וכו'. גמרא אמר עולא מנין להתראה מן התורה [אפילו כי ידעינן דלאו שוגג הוא כמו חבר. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ב דמכות] שנאמר (ויקרא כ׳:י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו וגו' וראה את ערותה אטו בראייה תליא מילתא [משום דראה אותה מחייב] אלא עד שיראוהו טעמו של דבר [שהיא ערוה לו] אם אינו ענין לכרת [דכתיב בהאי קרא. וכרת דין שמים הוא. וקמי שמיא גליא אם שוגג או מזיד. ולא בעי התראה] תנהו ענין למלקות. דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה (שמות כ״א:י״ד) [ולא כתיב אם הזיד] שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. דבי רבי ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים (במדבר ט״ו:ל״ג) [שקישש לא נאמר] שהתרו בו ועדיין הוא מקושש. דבי רבי תנא על דבר אשר ענה (דברים כ"ב) על עסקי דיבור. וצריכא. דאי כתב רחמנא אחותו ה"א חייבי מלקות אין. חייבי מיתות לא. כתב רחמנא כי יזיד. ואי כתב רחמנא וכי יזיד. ה"א הני מילי סייף דקל. אבל סקילה דחמורה. אימא לא. צריכא. ותרתי בנסקלין למה לי לר"ש לאתויי נשרפין. לרבנן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ולכתוב [רחמנא] בנסקלין וליתו הנך ולגמרו מיניה ה"נ מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:

ובני ישראל נסעו וגו׳. כבר מבואר במפרשים ראשונים ז״ל חומר מקרא זה לפי הפשט. ופרש״י עפ״י הדרש והוא במכילתא בשלח פ׳ ויסע שחזרו לאחור עד מוסרה והספידו את אהרן. והרמב״ן כתב שנתפשט מסע ישראל עד מוסרה ושם נתקבצו להספידו. אבל מה זה ענין לכאן. ולא ביארו לנו דבר המתקבל אבל כבר ביארנו בס׳ במדבר ט״ו ל״ג שהיה במדבר משה ואהרן שני ראשי סנהדראות. משה רבינו היה דרכו בבוא לפניו מעשה שלא היה מקובל מפי ה׳ להעלות הלכה למעשה ע״פ דרך החקירה והפלפול. ואהרן היה כחו רב בסברא שהיא דרך ההוראה בישראל ולו ניתן זה הכח ביחוד שאמר לו ה׳ ולהורות את ב״י. וכמש״כ באורך ר״פ תצוה ובהיותם במוסרה והספידו את אהרן שם התבוננו כי לא הניח כמותו מכוין ההוראה לשעה לאמתה ש״ת בלי שום פלפול וחקירה ומתה חכמתו עמו. ועי׳ בס׳ במדבר ל״ג ל״ט מש״כ בס״ד. ואפילו אלעזר בנו היה מתלמידי משה דומה ליהושע כדאיתא בסנהדרין די״ט כל המלמד את בן חבירו תורה דומה כאלו ילדו שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה. וע״כ הכוונה על דרך הפלפול שקבל אלעזר כתלמיד מובהק יותר מכל ישראל. ושוב לא היו שני סנהדראות ונמסר באותו מקום זה הדרך להורות עפ״י החקירה דוקא כל שאפשר. ומש״ה נקרא זה המקום מוסרה עפ״י שנמסר זה הכח לחק בישראל וכלשון המשנה משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. ויש לפרש עוד שם מוסרה מלשון מוסר. וכמו דנקראת התורה מוסר ה׳ בס׳ משלי ג׳. והיינו משום דעמלה ש״ת הוא יסורין וכדאיתא בשו״ט תהלים ג׳ עה״פ אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. אין לך אדם בלי יסורין יש אדם ששינו כואב ואינו יכול לישן יש אדם שבטנו כואבת וא״י לישן ויש אדם שיגע בתורה וא״י לישן זה יסורים וזה יסורים אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. וישעיה הנביא סי׳ כ״ח הרבה להוכיח את ת״ח שבאותו הדור שבקשו תענוגי עוה״ז. מש״ה נקרא אותו המקום שנמסר חלק תורה בזה האופן מוסרה. ותדע בפ׳ מסעי על מוסרת ת״י מרדותא. והכי ת״י משלי ג׳ על מוסר ה׳ מרדותא. הרי דזה השם מוצאו מלשון מוסר. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות ט״ז ד׳:

וינצו במחנה. יש לשאול אם היו שניהם מריבים זה עם זה למה זה יברך את השם על זאת, היה ראוי לו להתרעם על משה או שיכנו ויהרגנו. אבל יתכן לומר כי איש הישראלי ספר לו ענין אביו הנהרג והזכיר לו היאך היתה מיתתו כי משה הרגו בשם המפורש, ולפיכך ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, כלומר את השם ששמע בסיני פירש וקלל. ולפיכך נסמכה פרשת מקלל לפרשת בהר סיני, ולפי שלא רצה לבא אל אהל מועד לפיכך ויביאו אותו אל משה, ולזה לא אמר אל משה ואל כל העדה כמו שנאמר במקושש.

ויניחהו. לְבַדּוֹ, וְלֹא הִנִּיחוּ מְקוֹשֵׁשׁ עִמּוֹ — שֶׁשְּׁנֵיהֶם הָיוּ בְּפֶרֶק אֶחָד — וְיוֹדְעִים הָיוּ שֶׁהַמְּקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה, אֲבָל לֹא פֹרַשׁ לָהֶם בְּאֵיזוֹ מִיתָה לְכָךְ נֶאֱמַר (במדבר ט"ו), כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶֹה לוֹ; אֲבָל בַּמְּקַלֵּל הוּא אוֹמֵר לִפְרֹשׁ לָהֶם, שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים אִם חַיָּב מִיתָה אִם לָאו (ספרא; סנהדרין ע"ח):