וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃
אבן עזרא
ויקהל. טעם ויקהל שישמעו הכל מפיו דבר המשכן שיתנדבו, ופירוש אלה הדברים המשכן וכליו לעשות, ע"כ כתוב לעשות אותם, והנה הטעם שהשם צוני שתעשו מה שאומר לכם, והוא הזהיר אתכם, אעפ"י שמעשה שמים אתם חייבים לעשות, השמרו לכם שלא תעשו מעשה בשבת והעובר בפני עדים ימיתוהו בית דין, ובמקום אחר יפרש שהוא בסקילה:
ברכת אשר
ועוד: הדעה (תוספות ד"ה אפילו קטנה שבהן, בבא בתרא קיט ע"ב) שעשה כן כדי להבהיר דין העונש קשה לי. כלום 'צדיק' יקרא מי שעובר עבירה חמורה (בהתראה) כדי לברר הלכה? (פ' פינחס תשנ"ז) לשאלה זו נדרש ה"דבר יעקב" על מסכת בבא בתרא (קיט ע"א), ואלו דבריו: המהרש"א מקשה איך הותר לו לעשות כן. ותירץ: כיון שלא היה צריך את העצים, הוי 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. ומוסיף המהרש"א, דמכל מקום הוא היה חייב מיתה בידי אדם, כיון שהעדים שהתרו בו לא ידעו שעשה על דעת כן ואינן אלא דברים שבלב. ה"קובץ שיעורים" (אות שס) מקשה דמכל מקום הקב"ה יודע שמחשבתו היתה לשם שמים והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכתיב "ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש" (במדבר טו, לה). ה"קובץ שיעורים" מתרץ איך הותר לו לעשות כן, על פי מה שכתוב בשולחן ערוך (סימן שו, סעיף יד) דמותר לחלל שבת כדי להציל מהמרת דת באונס, דמוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, והכא נמי בני ישראל היו כאנוסין ומוטעין.