פרשנות מצטטת על במדבר טו:לז

היה קורא בתורה. פרשת קריאת שמע:

עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הראשון של לילה, שהלילה נחלק לשלש משמרות. ומשם ואילך לא מקרי תו זמן קריאת שמע דשכיבה, ולא קרינא ביה בשכבך. ומקמי צאת הכוכבים נמי יממא הוא ולאו זמן שכיבה. והמקדימים וקורים קריאת שמע של ערבית מבעוד יום, סומכים אהא דרבי יהודה דאמר לקמן בפרק תפלת השחר תפלת המנחה עד פלג המנחה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה. וקי״ל דעבד כר׳ יהודה עבד, ומיד כשכלה זמן המנחה מתחיל זמן קריאת שמע של ערבית:

אמר רבי אלעזר בן עזריה. הספיקות בפיסקא הזאת הם: א) אם כוונת המגיד להביא ראיה שמזכירין יציאת מצרים בלילות למה לא הביא המשנה דספ"ק דברכות כצורתה שת"ק אמר מזכירין יציאת מצרים בלילות. ב) מה ענין דבר זה להסיפור שאנו מספרין בליל זה. ג) למה הביא דברי חכמים כיון שאין ראייתו רק מדברי בן זומא. וביישוב זה נאמר. כי הנה יש להפלא בדברי חכמים שאמרו שאין מזכירין יציאת מצרים בלילה. וע"כ ס"ל דגאולה מאורתא לא הוי ולא חשיבא (וכריב"ל בברכות דף ד' ע"ב ע"ש ברש"י) וא"כ קשה כיון דיש לו שתי מצות ביציאת מצרים דהיינו הזכרת יצ"מ שבכל יום ויום והמצוה השניה הסיפור שהוא בלילה הזה א"כ מה נשתנה מצות הסיפור ממצות הזכירה שהזכירה היא דוקא ביום לדברי חכמים והסיפור הוא בלילה דוקא הא כיון דגאולה מאורתא לא הוי כדאמר התם בברכות היה לו להיות הסיפור ג"כ ביום. ולכן נראה. דהנה הזכירה בנס אחד תדיר נראה כגנות וקיצור בשבחיו ית'. ונמשל לזה באחד שלקח יתום לתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומגדלהו ובכל יום עושה לו דבר חדש וטובה מחודשת והיתום הזה ילך ויספר תמיד לפני כל מדבר אחד בודאי יכעוס הבעה"ב עליו כי זה מורה שלא עשה לו רק זה כיון שאינו מספר תמיד רק מזה. מכ"ש במלך מלכי המלכים הקב"ה שעושה לנו ניסים ונפלאות תמיד עד אין חקר ובלעדי נסיו ונפלאותיו לא היינו יכולין להתקיים אפילו שעה אחת שאז ודאי כשמספרין נס אחר תדיר דהוה כנראה כמסיים לשבחיה דמרא ובקיצור וגנות בטובותיו הגדולים עלינו. אמנם הסיפור בשעה שנעשה הנס ודאי ראוי ונכון כאשר נתחייבנו בניסא דאחשורוש לספר אותו ביום שנעשה הנס ולא נצטוינו בזכירתו וכן נצטוינו לברך במקום שנעשה בו הנס אבל הזכירה בנס אחד תדיר נראה בקיצור וגנות כאלו דבר זה הוא גדול בערכו ית' ובאמת הכל שוה אצלו. וכן בערכנו הלא כמה פעמים הצילנו ממות לחיים ויותר ראוי לשבח מעל נס שמעבדות לחירות. ועכצ"ל שעיקר מעלת יצ"מ הוא שבאותו פעם לקח אותנו לעם לו ית' וזה הגורם לכל הניסים שעשה ושיעשה עמנו כמ"ש בפיסקא דעבדים היינו. כי אין אנחנו ראויים לשום נס רק למענו הוא עושה למען שלא יחילול כבודו יתברך שלא יאמרו איה אלהיהם. וגם המעלה מה שלקח אותנו לעם הוא יותר מעל כל אשר גמלנו ה' וזה ראוי לזוכרו תמיד ועיין לקמן מ"ש בפיסקא דברוך המקום דגאולה הוא לשון קנין ע"ש באורך. וזה כוונת הש"ס במה שאמרו דגאולה מעליא לא הוי מאורתא דהיינו שלא נגמר הקנין לו ית' עמנו עד צפרא. ולזה סברי חכמים דלא נתקן לזכור יציאת מצרים רק בצפרא להורות כי עיקר הקנין נגמר ביום כשנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם. אבל הסיפור שהוא סיפור הניסים הוא בלילה בשעה שנעשה בו הנס כמו בניסי אחשורוש. ובן זומא סובר דאף מאורתא הוי גאולה ולזה ראוי לזוכרו גם בלילה. נמצא ממחלוקת ב"ז והחכמים וממה שהלכה כבן זומא דע"י כל הנסים שעשה לנו במצרים נעשתה לנו גאולה וקנין עולמות עד שראוי לומר על כל נס ונס שהי' במצרים כל"ח. וכיון שכל נס ונס שהיה בו גם כן טובה לנו חובה על כל אדם לראות עצמו כאלו כל נס ונס נעשה לו בעצמו כענין שאמר שחייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. וכמו כן הוא לדעת בן זומא חייב לראות עצמו על כל נס ונס וכו'. ועוד יש ראיה מדברי בן זומא דבעינן סיפור מעליא בליל זה ולא סגי בדיבור אחד לבד כדעת הרי"ף שהבאתי בפתיחה דאי כדעת הרי"ף א"כ במה יצא זו מכל הלילות דהא בכל לילה בענין זכירה. א"ו דבעינן סיפור מעליא וכמ"ש בפתיחה. ובעל מעשה ה' כתב שבלילות דקאמר ראב"ע. כוונתו בימי הגלות המכונה בשם לילה. ומשקליא וטריא דהש"ס מוכח דלא כוותיה.