פרשנות מצטטת על במדבר טז:טז

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם הִנֵּה דָּתָן וַאֲבִירָם הֵם הָיוּ בַּעֲלֵי הַמַּחְלֹקֶת הַזּוֹ כְּקֹרַח, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ״וַיִּקַּח קֹרַח וְדָתָן וַאֲבִירָם וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְגוֹ', שֶׁהֵם הַמַּקְהִילִים אוֹתָם עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וְהִנֵּה מֹשֶׁה דִּבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ וְאָמַר לוֹ עוֹד ״אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ״ (במדבר ט״ז:י״א), כִּי אֵלָיו דִּבֵּר תְּחִלָּה כִּי הוּא הַגָּדוֹל בָּהֶם. וְהִנֵּה הַנּוֹעָדִים הָיוּ עֲדַת דָּתָן וַאֲבִירָם גַּם כֵּן, וּלְכָךְ רָצָה עַתָּה לְדַבֵּר גַּם עִמָּהֶם וּלְהַזְהִירָם עַל עַצְמָם וְעַל כָּל הַנּוֹעָדִים שֶׁהֵם עֲדָתָם, וּלְפַיֵּס אוֹתָם בִּדְבָרִים טוֹבִים, דְּבָרִים נִחוּמִים לְיִשְׂרָאֵל, כִּי דְבָרָיו עִם קֹרַח פִּיּוּס לִבְנֵי לֵוִי לְבַדָּם. וְטַעַם וַיִּשְׁלַח כִּי הָלְכוּ מִלְּפָנָיו בְּדַבְּרוֹ עִם קֹרַח, וְאַחֲרֵי כֵן ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח״ (במדבר ט״ז:ח׳) אֲשֶׁר הָיָה עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד לְפָנָיו שָׁם, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה קֹרַח לֵוִי עוֹמֵד בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה סָמוּךְ לְאֹהֶל מֹשֶׁה, כִּי כָּל זֶה הָיָה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, כַּאֲשֶׁר אָמַר ״אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר״ (במדבר ט״ז:ט״ז), וְהוּא הַבֹּקֶר שֶׁאָמַר לָהֶם ״בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ״ (במדבר ט״ז:ה׳). וְיִתָּכֵן שֶׁהָיוּ דָתָן וַאֲבִירָם נְשִׂיאֵי עֵדָה חֲשׁוּבִים מֵאוֹן בֶּן פֶּלֶת, וְאִם הָיוּ הֵם מִתְרַצִּים אֵלָיו הָיָה אוֹן הוֹלֵךְ אַחַר עֲצָתָם, עַל כֵּן לֹא שָׁלַח אֵלָיו. וְהִנֵּה לֹא בָא וְלֹא הָיָה עִמָּהֶם וְלֹא עִם עֲדַת קֹרַח, כִּי הָלַךְ מִלְּפָנָיו כְּשֶׁהָלְכוּ לָהֶם דָּתָן וַאֲבִירָם כַּאֲשֶׁר נִתְוַכַּח עִם קֹרַח, וְלֹא הוּשַׁב שָׁם, שֶׁכְּבָר חָזַר בּוֹ בַּעֲצַת אִשְׁתּוֹ שֶׁהִצִּילַתּוּ כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין קט), כִּי הִנֵּה הַכָּתוּב לֹא הִזְכִּירוֹ שֶׁנִּבְלַע עִם דָּתָן וַאֲבִירָם, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בְּמַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת, כִּי הָיוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מִלְּבַד אַרְבָּעָה הַנִּזְכָּרִים תְּחִלָּה:

לפי פשוטו על הקטורת. והקשה הרמב"ן, הלא לדתן ולאבירם אמר זה, ודתן ואבירם לא היו מקריבים קטורת. ונראה לומר, שאף על גב שאין דתן ואבירם מקריבים קרבנות, אין זה קשיא, שהרי בכל מקום שלוחו של אדם כמותו (קידושין מא ע"ב), שהרי כל עצמו של מקריבי קטורת לומר ראוים הם להיותם כהנים גדולים, וכל כהן גדול מקריב בשביל הכלל (רש"י ויקרא ד, ג), לא בשביל עצמו בלבד:
‎אך קשה לי, למה לא הקריבו דתן ואבירם קטורת כמו שהקריבו מאתים וחמשים איש, וגם קרח הקריב (פסוק טז), ויראה שדתן ואבירם לא רצו להקטיר קטורת, דאף על גב שהיו אומרים דתן ואבירם שאין ראוי הכהונה לאהרן בלבד, מכל מקום היו אומרים החשוב החשוב קודם להקרבה, ודתן ואבירם לא היה בם שום גדולה – אין ראוי להקרבה כלל. אבל ר"ן איש, כולם נשיאי עדה הם (פסוק ב). וכן קרח, אין ספק שהיה חשוב בישראל מאד, שהרי היה לוי (פסוק א), וכל הלוים בכלל היו "שומרי משמרת הקודש" (לעיל ג, כח), אמר כי אלו הם ראוים לעבודה:

אמר רפרם בר פפא תנא באבל רבתי אבל אסור לשמש מטתו בימי אבלו ומעשה באחד ששמש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גויתו מנודה מהו בתשמיש המטה ולא אפשוט אמר רבא מנלן דמשדרינן שליחא ומזמנינן לב"ד דכתיב (במדבר טז) היו לפני ה'.

ויעש מהם שבעים אלף וגו'. מה שחזר ומזכירן ומזכיר המספר בשביל שהפסיק הענין לכך הוצרך לומר אף עתה ולא יפסוק עד שיכלה כל הבנין ואומר מיד ויחל שלמה לבנות וגו' ואפילו בפסוק א' מנהגו שיפסיק הענין ומתחיל לדברי הראשון כמו זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וגו' (מדבר טו), ולמחרתו כתיב (שם) ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך וגו' וחוזר ואמר וקחו איש מחתתו וגו' אלא לפי שהפסיק בכמה פסוקים הוצרך שנית להכתב וכ"ש כאן: