פרשנות מצטטת על במדבר טז:כב

וְטַעַם וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ לַנְּבוּאָה. וְכַאֲשֶׁר הִשְׁלִים לוֹ נְבוּאַת הַמִּצְוָה בַּמִּילָה קָם אַבְרָהָם וְעָמַד, וּבָא אֵלָיו הַדִּבּוּר שֵׁנִית מִן הַשָּׁמַיִם, וְאָמַר לוֹ "שָׂרַי אִשְׁתְּךָ" וְגוֹ', וְחָזַר וְנָפַל עַל פָּנָיו לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ, וְהִתְפַּלֵּל עַל יִשְׁמָעֵאל כְּדֶרֶךְ "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת" וְגוֹ' (במדבר טז כב), וְכֵן "וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (שם יז י):

וע"ד הפשט באור מלת עזאזל, קשה, מלשון עזוז, כי היה הר גבוה צוק קשה, כענין שכתוב ארץ גזרה. וכן מצינו בתורת כהנים, לעזאזל מקום הקשה שבהרים, יכול בישוב תלמוד לומר המדברה, ומנין שיהיה צוק תלמוד לומר אל ארץ גזרה, וכן פירש רש"י ז"ל.

הרוחות לכל בשר. נתבאר לעיל ט״ז כ״ב דבשר משמעו הנאת הגוף. וכל אדם רוחו שהוא דעתו נמשכת לפי הנאתו. מש״ה קשה להנהיג את ישראל באמת. אלא איש אשר דעתו עזה בלי שום הנאת עצמו: