פרשנות מצטטת על במדבר טז:כה

והסבה לקרח במחלוקת הזה שני דברים, האחת שהתלבש במדת הקנאה, והיא מדה רעה ומכה שאין לה רפואה, והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, מדת הקנאה הוא שידוע כי כאשר יקנא האדם במי שהשיג עושר ונכסים יוסיף דאגה על דאגה עד שישיג כמוהו, ואם השיג יגיע מזה אל אהבת הכבוד ובקשת מיני הממשלה בקניני העוה"ז, ומאהבת הכבוד יעלה אל השררה, ומהשררה יגיע מזה לעבוד ע"ז, ואם לא השיג יהיו כל ימיו מכאובים וחיי צער יחיה וסוף שימית את עצמו או את חברו. את עצמו, שכן אמר שלמה (משלי י״ד:ל׳) ורקב עצמות קנאה, וכן אמר אליפז (איוב ה׳:ב׳) ופותה תמית קנאה, מי שמתפתה אחר מדת הקנאה תמיתנו, וכן דרשו רז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. את חבירו, שהרי מתוך הקנאה יבא לידי שנאה ומן השנאה לידי רציחה, שכן כתוב (דברים י״ט:י״א) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת, ומזה אמר שלמה ע"ה (קהלת ד׳:ד׳) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, הזכיר כל עמל הם קניני הגוף כגון עושר ונכסים וכבוד ושאר מעלות השררה, כל כשרון המעשה תורה ותשובה ומעשים טובים, כי היא קנאת איש מרעהו בין בעושר בין בחכמה או איזו מעלה שתהיה הלא הקנאה מצויה בין איש לחבירו, גם זה הבל גם בחטא זה נכשל הבל שנתקנא בקין אחיו כשהביא מנחה לה', ועמד הוא ונתדמה בקרבנו לאביו שהביא בעל חי, ומתוך הקנאה באו לידי שנאה והיתה מריבה ביניהם על ירושת הארץ עד שנהרג, והנה המדה הזו חורבן העולם. גם מלאכי השרת נתקנאו בו באדם הראשון עד שהחטיאוהו והפשיטוהו בגדי השכל ולבש בגדים אחרים בגד בוגדים עד שנטרד מגדולתו ונסתלקה שכינה מן התחתונים. וכן קנאתו של קרח הטרידתו מן העולם. וקנאתו זאת לקרח ולכל האוחזים דרכו והסרים אל משמעתו היתה בחלוק המנוין והמעלות בישראל, והיו חושבים כי משה היה עושה זה מדעתו, שהרי ממה שאמר להם משה כי לא מלבי נוכל ללמוד כוונתם הרעה שהיו אומרים כי מלבו עשה, והיו טוענים כי מה שהחליף הלוים תחת הבכורות לא עשה אלא כדי לתת גדולה ומעלה לבני לוי שהם ממשפחתו, גם בני קהת שהגדיל מעלתם על כל שאר הלוים לשאת הדברים המקודשין לפי שהם הקרבים אליו יותר כי קהת היה זקנו. ומה שקשרו עליו הלוים לפי שהיו נתונין לאהרן ולבניו, וחשבו החולקים כי עשה זאת לתת גדולה לאהרן ולבניו, גם אליצפן בן עוזיאל מנה אותו נשיא, ולפי שהיה עוזיאל אחד מאחי אביו של משה והקטן שבכלם לפיכך הוקשה לקרח על נשיאות אליצפן בנו ונתקנא על זאת, וזה הוא שדרשו רז"ל מה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, עמרם נטל הבכורה ושני בניו נטלו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה את הנשיאות ע"י אחיו הקטן מכלן הריני חולק עליו ומבטל את דבריו, מה עשה כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה הלבישן כולן טליתות של תכלת, וזהו שאמרו ויקח קרח מה לקח לקח טליתו ובא אצל משה, וכן כלן, אמרו לו טלית שכלה תכלת חייבת בציצית, אמר להן חייבת, התחילו לשחק עליו אמרו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרתה, טלית שכלה תכלת לא כל שכן. בית מלא ספרים מה הוא שיהא פטור מן המזוזה, אמר להן חייב, אמרו לו התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות וכלן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרת את הבית, דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם. וקרח מרוב חכמתו שאל שאלות אלו והיו מעין המחלוקת. ויש בכללם עוד רמז משל על ישראל כי המשילם לטלית שכלה תכלת ובית מלא ספרים, וכיון בזה לומר כי ישראל שכלם קדושים וכלם חשובים מלאים מן המעלות למה יצטרכו למשתררים ולמתנשאים עליהם, והמשיל המשתררים לחוט של תכלת ולמזוזה. והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, שכן דרשו רז"ל עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה שיוצאת ממנו שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהילים צ״ט:ו׳) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, אמר בשבילו אני נמלט, ועשרים וארבעה משמרות יוצאין מבניו ומתנבאין ברוח הקדש מבני הימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת יוצאה ממני ואני אדום, ולכך נשתתף לבא בחזקה ששמע מפי משה שכלן אובדין ואחד נמלט, שנאמר אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו.

וְזֶה לְךָ הָאוֹת כִּי הָאִישׁ מֹשֶׁה לֹא הָיָה מִשְׁתַּדֵּל לְרַצּוֹת אֶלָּא לָהֶם, דִּכְתִיב (במדבר ט״ז:י״ב) ״וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב (במדבר ט״ז:כ״ה) ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה אֶל דָּתָן״ וְגוֹ׳ שֶׁהִרְגִּישׁ שֶׁבָּהֶם הַדָּבָר תָּלוּי. מֵעַתָּה נַפְשׁוֹת כָּל הַמֵּתִים תְּלוּיִים בִּשְׁנֵי הָרְשָׁעִים הָהֵם, וְיֵשׁ בָּזֶה לִמּוּד זְכוּת עַל קֹרַח וְעַל הַמָּאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. וְכֵן תִּמְצָא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּפָרָשַׁת עֵקֶב (דברים י״א:ו׳) ״וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם״ וְגוֹ׳ שֶׁאֵינוֹ מוֹנֶה הַמְּאוֹרָע אֶלָּא לְדָתָן וַאֲבִירָם. וּכְפִי זֶה יְכוֹלִין אָנוּ לְהַעֲמִיד סְבָרַת הָאוֹמֵר (סנהדרין קח.) עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא בְּדָתָן וַאֲבִירָם, וּלְהַעֲמִיד סְבָרַת הָאוֹמֵר עֲלֵיהֶם אָמַר הַכָּתוּב ״מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל״ בִּשְׁאָר הָעֵדָה חוּץ מֵהֶם.

אשר התהלכו אבתי לפניו. עומק מליצה זו פירשו חז״ל ברבה כ״פ ר״י ור״ל חד א׳. כנשיא שהולך והזקנים לפניו. וח״א כרועה שהולך והצאן לפניו. ומפרשי עוד למ״ד כנשיא הוא צריך לזקנים ומ״ד כרועה הצאן צריכים לו ואין הוא צריך להם. הביאור בזה דמשמעות אשר התהלכו אבותי לפניו. משמעו בשני פנים. א׳ שפרסמו את כבודו בעולם וזהו כנשיא וזקנים. שבמה שהזקנים הולכים לפניו מתגדל כבוד הנשיא. וכך הי׳ המנהג אז. וע׳ ס׳ במדבר ט״ז כ״ה. ב׳ שפרנס הקב״ה אותם בהשגחה פרטית כרועה את צאנו. ושתי הכונות מוכרחות בפשט הכתוב. דמהא שלא כייל עצמו יחד עם האבות אברהם ויצחק. ואמר על עצמו בפ״ע האלהים הרועה אותי וגו׳ מוכרח כפי׳ הראשון מש״ה לא רצה ליטול זה השם על עצמו שהוא פרסם את כבודו ית׳ וכבר נענש יעקב על כיב״ז כמש״כ לעיל ל״ג כ׳. ומדלא אמר יעקב האלהים הרועה אותי ואת אבותי מוכרח שכבר נכלל גם זה הענין של השגחה פרטית במאמר אשר התהלכו אבותי לפניו. שהיה בזה שני אופני משמעות. ואח״כ פרט א״ע בכונה שני׳ לחוד: