פרשנות מצטטת על במדבר טז:לב

נאום אברהם המחבר: הנה נא הואלתי לדבר האחד שהוא טרם החשבון הוא, מפאה אחת סבת כל החשבון ומפאה אחרת הוא כל החשבון לא יוסיף ולא יגרע והוא סבת כל תוספת וחסרון, והוא לא יקבל כפל ולא חילוק והוא סבת שניהם וזה האחד הוא עולם הראשון כנגד העולמות שהם אחריו, וזה העולם אינו גוף והוא הנקרא מראה כבוד השם העליון ולא ישתנה בעצם או במערכת, ואין לו זמן ומקום והשם הנכבד בקרבו. והעולם השני שהוא התיכון, שם נשמות צורות אמת בלא גופות, גם נשמות בגופות ואין להם מספר אצלינו גם הגופות כגופות וכולם הם נכבדות, כי אין להם הפך או תמורה או שינוי בעצמם, רק על דרך מקרה במערכת תנועתם וזה העולם יקרא: היכל הקדש והם שמי השמים ושם כסא הכבוד ושם מיכאל וגבריאל, על כן תירגם יונתן בן עוזיאל קדיש במרומא בית שכינתיה וזה הוא שהזכיר בתחילה יושב על כסא והוא כסא הכבוד ושוליו. והטעם ושולי הכסא מלאים את ההיכל ואמר קדיש על ארעא עובד גבורתיה והנה השנים הנעלמים והזכיר אחרי כן קדיש בעלמי עלמיא. ודע כי התואר לא ישתנה כנגד המקומות על כן סוד דבריו הוא וקרא והנה גופות העולם התיכון לא תחילנה ולא תכלינה, וכתוב על זה העולם הללוהו כל מלאכיו, גם צבאיו גם המשרתים גם שני המאורות, ואמר על הכל: כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור, ויש הפך בתנועות מי מהם הולכים ממזרח למערב והפך גם צפונית גם דרומית גם בקו השוה גם ישרים במרוצתם גם שבים אחורנית, גם עומדים גם מהירים גם מתאחרים גם עולים גם יורדים גם נראים גם נעלמים גם מתחברים המשרתים לבדם ק"כ מחבר, והם העליונים אין קץ להם ופעמים לנוכח ופעמים במבט אהבה, ואומר וכל זה אין ביניהם רק ככה יתחדשו מעשים בעולם השפל, בעבור תנועתם והשתנותם פעם לטוב פעם לרע, ואלה דברים צריכים פירוש ארוך ולא יכילם ספר אחד לדעת סודם על מה זה. והעולם השלישי הוא מתחת לרקיע, וכולו מלא גופות דקות גם עבות וגופות יש בהם נשמות גם רוחות גם נפשות והאדם לבדו הוא סוד זה העולם השפל ובעבורו נברא ונשמתו קשורה בנשמות העליונות, ובעבור כי המדבר אדם גם השומע הוא אדם על כן העליונים על האדם גם השפלים על מתכונת האדם, והנה אדיר העליונים וישפילם כי לא אוכל לדבר אם לא יעשה ככה ויגביה השפלים. על כן אמרו חכמים ז"ל: דברה תורה כלשון בני אדם. יאמרו: וראש עפרות תבל, וכסה את עין הארץ, והאזיני ארץ הטי אזנך, ועל האבן כי היא שמעה דבר ה', ותפתח הארץ את פיה, מירכתי ארץ בלב ימים, על שפת הנהר, יד הירדן, וכובע ישועה בראשו, עיני ה', באזני ה', כי פי ה' דבר, בדבר שפתיך, אף ידי יסדה ארץ, וימיני טפחה שמים, ויאמר ה' אל לבו, על כן המו מעי לו, ותחת רגליו, ועל זה הדרך, ויחר אף ה', אוהב ה', וילך ה', ה' למבול ישב, הנה ה' רוכב על עב קל, עורה למה תישן, ויקץ כישן ה', החשתי מעולם, אחריש אתאפק. והנה שר פרס הוא הפקיד על המחברת הגדולה או האמצעית והנה דניאל הזכיר הפקיד בשם המלאך, ודבר העוד הוא המבטי שהוא מאהבה וטעם כ"א יום כנגד הפקיד על דניאל בעצמו, כי כאשר יש פקידי על כל גוי כן יש על כל איש והפך זה וזה היא המלחמה, והנה זה העולם השפל הוא עולם ההפכה והתמורה בעצם ובמערכה ובתנועה, והצורה שהזכיר דניאל היתה נראה לו במראות נבואה. וכבר גליתי לך סוד המלאכים הקדושים בדרך קצרה ברמיזות ויש ראיה על כל זה מדברי הנביאים, גם ראיות מחכמות החיצונות, ודע כי גזירות העוברות והעתידות באות מהשמים והם דברי השם וכתוב: לעולם ה' דברך נצב בשמים וסוד המערכות מתחילת בריאתם על כל מערכות השמים הם הספרים, על כן סוד החלומות, ועתה אשוב לפרש דברי המלאך.

וע"ד המדרש שוחר טוב יבקש רצון זה מרדכי, ודורש רעה תבואנו זה המן, בוטח בעשרו הוא יפול זה קרח, כלומר שאבד הוא גם עשרו שנאמר ואת כל הרכוש, וכעלה צדיקים יפרחו זה משה ואהרן שכתוב בו והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. שני עשירים גדולים היו בעולם אחד בישראל ואחד באומות, קרח בישראל המן באומות, שניהם שמעו לנשותיהם ונפלו, המן שמע לעצת אשתו ונפל שנאמר (אסתר ה׳:י״ד) ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ גבוה חמשים אמה וגו', ועשה כן ונתהפכה מחשבתו עליו, קרח שמע לעצת אשתו ונפל, כשבא מבהמ"ד אמרה לו מה הלכה חדש לכם משה היום בבהמ"ד, אמר לה פירש לנו מעשה תכלת, אמרה לו מהו מעשה תכלת, אמר לה כך דרש משה נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על ארבע כנפי בגדיכם ושיהא בו חוט אחת של תכלת שנאמר (במדבר ט״ו:ל״ח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, אמרה לו כמה הוא משחק בכם אני אעשה לך טלית שכולה תכלת. עמדה ועשתה לו טלית שכולה תכלת, מה עשה, כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה, הלבישן כולן טליתות של תכלת אף הוא לקח טלית של תכלת ובא לו אצל משה. וזהו שכתוב.

בני ראובן דתן ואבירם ואון בן פלת. י"מ שכונתו לומר שבני ראובן שב אל דתן ואבירם האמורי' למעלה בלבד לא אל און שלא מצינו לא שם פלת ולא שם און בבני ראובן כי פלת לחוד ופלוא לחוד שהרי פלוא לא הוליד רק אליאב לבדו כדכתיב ובני פלוא אליאב וכאילו אמר בני ראובן שב אל דתן ואבירם אבל און הוא בן פלת וכן מצאתי בקצת נוסחאי' שכתוב בהן ודתן ואבירם בני ראובן היו ואון בן פלת אבל הוא זר מאד להיות און בן פלת מפסיק בנתים ועוד מי גלה לו שלא היה און בן פלת מבני חנוך או מבני חצרון או מבני כרמי שהם מבני ראובן ולא נזכרו תולדותם כמו שלא נזכרו תולדות שאר משפחות השבטי' וגם אלה שנזכרו לא נזכרו רק בעבור אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם וי"מ שכונתו לומר שבני ראובן שב אל כלם אל דתן ואבירם ואון שלא תאמר דוקא אל דתן ואבירם שהם מפורשים מבני ראובן ולא אל און בן פלת שלא פורש בשום מקום ואינו נכון שא"כ היה לו לומר בני ראובן דתן ואבירם ואון שלא יזכיר שם אביו כמו שלא הזכיר אבי דתן ואבירם או בני ראובן אליאב ופלת שאז יהיה פי' הכתוב דתן ואבירם הם בני אליאב ואון הוא בן פלת ואליאב ופלת הם מבני ראובן אבל אין כל אלו הטענות נופלות רק אם יהיו פלת שם אביו של און אך אם יהיה פי' פלת מענין פלא כמו שאמרו בפרק חלק בן פלת בן שנעשו בו פלאות שע"י פלאות שנעשו בו נוצל מעדתו של קרח אין מכל אלו טענה כלל כי אז יהיה פירושו כאלו אמר בני ראובן דתן ואבירם ואון:

בקרב כל ישראל. כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם בּוֹרֵחַ הָאָרֶץ נִבְקַעַת מִתַּחְתָּיו וּבוֹלַעְתּוֹ, אֵלּוּ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (במדבר ט"ז) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ – וְלֹא פִּיּוֹתֶיהָ. אָמַר לוֹ וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם בקרב כל ישראל? אָמַר לוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית הָאָרֶץ מִדְרוֹן כְּמַשְׁפֵּךְ, וְכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם הָיָה מִתְגַּלְגֵּל וּבָא עַד מְקוֹם הַבְּקִיעָה (עי' ילקוט שמעוני תשנ"ב):