פרשנות מצטטת על במדבר טז:לג

[*פי הארץ. פירש הר"ב לבלוע קרח ועדתו וכ"פ הרמב"ם. וקשה דאמר אם בריאה יברא. והרי ברואה ועומדת כפי קבלת חז"ל פה. ואין קבלתם אלא איש מפי איש עד מרע"ה. ובאגדת חלק (דף ק"י. ונדרים ל"ט:) פירשו אם בריאה הגיהנם מוטב [וכו']. יברא קרובי פתחא דודאי ברואה היא. דכתיב (קהלת א') אין כל חדש וגו'. ולדבריהם אם כמו תמיהה קיימת וג"ז דוחק. ולכן נ"ל בהקדים עוד שלשה דקדוקים. א' אמרו ופצתה האדמה את פיה. ובשעת מעשה נאמר ותפתח. ואף אם לא נאמר כן בשעת מעשה. יש לדקדק למה לא אמר לשון פתיחה. שהוא מורגל יותר ממה שהוא מורגל לשון פצתה. ב' זה שאמר (במדבר י"ז) וירדו חיים שאולה. שממה שלא אמר שאול. הוא כפי מה שהזכיר רש"י ז"ל בתהלים ט' בפסוק [י"ח] ישובו רשעים לשאולה. אמר ר' אבא בר זבדי למדריגה התחתונה של שאול. ואף שעדות הכתוב אין להכחיש. אבל כשהפסוק מודיע הענין איך שנתפרסם ונודע שירדו חיים למדריגה התחתונה של שאול. הלא טוב אף נאה דורש ומבקש הפסוק להודיע. וצריך א"כ חקירה בפסוק איה איפה מודיענו כזאת. שלישית. אמרו וכל העם נסו לקולם. ואין בדרך שומעי קול צועקים אוי ואבוי שינוסו. אבל יתקרבו אל הקול ההוא לשמוע הסבה שצועקים בעבורה. והרי רש"י ז"ל כתב לקולם בשביל קול היוצא על בליעתם. ופירש הרא"ם שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות רעם שמבהיל את האנשים לברוח. לא לקול צעקתם בעת בליעתם. כי הקול ההוא אינו קול מבריח אלא אדרבה מקבץ הוא את האנשים לבא לשמוע את צעקתם בעת ההיא ולראות הפלא ההוא שלא נהיה כמוהו מששת ימי בראשית עד היום ההוא. עכ"ל. ומעתה אני אומר שקול הבקיעה אף שהרא"ם אמר שהוא כדמות רעם יכולני לומר שהקול ההוא קול דברים היה המשמיע ומגיד שירדו חיים שאולה. היינו למדריגה התחתונה. ויהי לאות גדול שהאדמה השמיעה קול דבור חותך ואומר. שעד המדריגה התחתונה באו חיים שנצטערו עד שם. וזהו אשר ביקש עליו מרע"ה באמרו ופצתה. שעל פתיחה שלצורך הבליעה היה לו לומר ופתחה וכמ"ש במעשה. אבל אמר ופצתה מלשון פציתי פי לה' דיפתח בספר שופטים [י"א ל"ה] ומלשון פצו שפתי שבספר תהלים ס"ו [י"ד]. שענינם הדבור. וכה יאמר אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה ותחסר בי"ת השמוש בתיבת בריאה. כמו ששת ימים עשה ה' וגו' שענינו בששת. וכן ונשלמה פרים שפתינו ענינו בשפתינו. וזולתם חסירי הבית. יאמר אם בבריאה שמששת ימי בראשית הוא הגיהנם יברא קרובי פתחא כמאמרם ז"ל. וע"י קרובי פתחא לכאן ופצתה האדמה את פיה להשמיע קול שפתים קול דברים להגיד כל הנעשה בתוכה עד שאול תחתית המדרגות. ואח"כ בשעת המעשה אמר ותפתח הארץ את פיה. פתיחת פה לבד לא ענין דבור. והיתה הפתיחה לענין ותבלע אותם. אמנם עוד היה שכל האדם נסו לקולם הוא קול שיצא על בליעתם קול דברים משמיע שירדו חיים שאולה לדיוטא התחתונה של שאול. ועוד לי כדמות ראיה למה שפירשתי. מה ששנה התנא בענין האתון לומר [פי האתון] (לפי) [ולא] שהאתון נברא בין השמשות. והרי כל הפיות שוות ומה יש באתון פה שצריך בריאתו שתהיה בין השמשות אם לא שהפה ענינו באתון הדבור שזהו נברא בין השמשות א"כ פי הארץ ג"כ על הדבור הוא שאמר על פתיחת פה בעלמא. ועד שני פי הבאר לדברי הי"מ שהזכיר הר"ב שפירושו שאמרה הבאר שירה וכו' וכל זה נראה לי ובעיני הוא כמו כפתור ופרח]:

בעולם הקדום נתפסה השאול כמציאות ממשית ומוחשית, היא עולם המתים, שבו שוכנים בני האדם – או שוכנות נשמותיהם – לאחר מותם. מסורת מעין זו משותפת לכל התרבויות העתיקות, במזרח (בבל) ובמערב (יוון) גם יחד, ואף עם ישראל הקדמון נטל בה חלק. מיקומה של השאול הוא במדורו התחתון של העולם, "שאול תחתית" (דברים לב, כב), עמוק מתחת לפני האדמה, ועל כן יורדים אליה, כמסופר אודות קורח ועדתו, "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאוֹלה" (במדבר טז, לג), או כפי שעולה מדברי יעקב, לאחר שנודע לו על היעלמות בנו האהוב יוסף: "כי ארד אל בני אבל שאוֹלה" (בראשית לז, לה). מסתבר אפוא כי לא רק הרשעים מגיעים אל השאול, כיוון שה' הוא "ממית ומחיה / מוריד שאוֹל ויעל" (שמואל א ב, ו), ודברים אלו נכונים לגבי כל בני האדם. גם על פי המיתולוגיה היוונית כוללת ממלכת המתים את משכנם של עושי הטוב ואת משכן הרשעים יחד, זה בצד זה. עם זאת, בדרך כלל מקשר המקרא בין הירידה לשאול ובין רשעות וחטא דווקא: "ישובו רשעים לשאולה..." (תהילים ט, יח), "ירדו שאול חיים ... כי רעוֹת בקרבם" (שם נה, טז) ועוד.

אבדנו - ויאבדו מתוך הקהל - אם כן כולנו אובדים מדי יום ביום. כיצד?