פרשנות מצטטת על במדבר ט:ה

בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן – מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים (ספרי בהעלותך סד; פסחים ו): אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. וְטַעַם הָאִחוּר הַזֶּה הָיָה, כִּי כַּאֲשֶׁר בָּא הַסֵּפֶר הַזֶּה הָרְבִיעִי לְהַזְכִּיר הַמִּצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינַי לִשְׁעָתָם, רָצָה לְהַשְׁלִים עִנְיַן אֹהֶל מוֹעֵד וְתִקּוּנוֹ כָּל יְמֵי הַמִּדְבָּר. וְהִזְכִּיר תְּחִלָּה הַדְּגָלִים וּמְקוֹם הָאֹהֶל וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וְתִקּוּן הַמִּשְׁמָרוֹת לְמַשָּׂאוֹ לְכָל עֲבוֹדַת הָאֹהֶל, וְהִזְכִּיר קָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים שֶׁהֵבִיאוּ הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר יִשְׂאוּ אוֹתוֹ בָּהֶן כָּל עֵת הֱיוֹתָם בַּמִּדְבָּר, וְהִשְׁלִים קָרְבְּנוֹתָם בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהָיוּ מֵאֶחָד בְּנִיסָן אוֹ קֹדֶם לָכֵן. וְאַחַר כָּךְ שָׁב לְהַזְכִּיר אַזְהָרָה שֶׁהִזְהִיר אוֹתָם שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחוּ מִצְוַת הַפֶּסַח. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ לֹא נָהֲגָה בַּמִּדְבָּר אֶלָּא בְּשָׁנָה זוֹ בִּלְבַד, לְפִי שֶׁלֹּא מָלוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיְתָה מִילַת זְכָרִים וַעֲבָדִים מְעַכֶּבֶת בָּהֶם. וְיִתָּכֵן שֶׁהֻצְרַךְ לְמִצְוָה זוֹ בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ מִתְּחִלָּה בַּעֲשִׂיַּת פֶּסַח דּוֹרוֹת אֶלָּא בָּאָרֶץ, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת״ (שמות יב כה), וְעוֹד נֶאֱמַר שָׁם: ״וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְגוֹ' וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה״ (שם יג ה). וְעַכְשָׁיו רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְצִוָּה שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה זֵכֶר גְּאֻלָּתָם וְהַנִּסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם, נֶעְתָּק לָהֶם מִן הָאָבוֹת הָרוֹאִים לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן. וְהִנֵּה אָמַר תְּחִלָּה "וְהָיָה כִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת בְּחוּצָה לָאָרֶץ לְדוֹרוֹת, וְעַכְשָׁיו צִוָּה שֶׁיִּנְהֲגוּ בָּהּ בַּמִּדְבָּר. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ לֹא עָשׂוּ אוֹתָהּ אֶלָּא בְּשָׁנָה זוֹ בִּלְבַד, שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹתָהּ לְפִי שֶׁנּוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים וַעֲבָדִים וְלֹא יָכְלוּ לָמוּל אוֹתָם מִן הַטַּעַם שֶׁהִזְכִּירוּ, שֶׁהָיָה לָהֶם לְסַכָּנָה כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּיבָמוֹת (עא). אֲבָל בְּסִפְרֵי (בהעלותך סז) אָמְרוּ: ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן" וְגוֹ' - בִּגְנוּת יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶלָּא פֶּסַח זֶה בִּלְבַד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה״ (עמוס ה כה). דָּרְשׁוּ כֵן מִן הַכָּתוּב הַזֶּה שֶׁאָמַר: ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי״ (במדבר ט׳:ה׳), כִּי הַמִּקְרָא מְיֻתָּר, וְדַי בְּמַה שֶׁיֹּאמַר "וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", אֲבָל הִזְכִּיר הַיּוֹם וְהַמִּדְבָּר לִרְמֹז שֶׁלֹּא עָשׂוּ אוֹתוֹ בַּמִּדְבָּר רַק בַּיּוֹם הַזֶּה וְהוּא גְּנוּתָן. וְיִתָּכֵן שֶׁהַגְּנוּת הַזֶּה הוּא קִלְקוּלָם בְּעִנְיַן הַמְרַגְּלִים, שֶׁמִּמֶּנָּה נִתְנַדּוּ וְלֹא נָשְׁבָה לָהֶם הָרוּחַ הַצְּפוֹנִית וְלֹא מָלוּ, וּלְפִיכָךְ נֶאֶסְרוּ בְּכָל הַקֳּדָשִׁים וְהָיוּ נְזוּפִים. אוֹ שֶׁתִּהְיֶה הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר (מכילתא בא טו) אֵין מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְהָיוּ רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹתוֹ וְנִתְעַצְּלוּ וְלֹא עָשׂוּ אוֹתוֹ, וְהוּא גְּנוּת גָּדוֹל. אֲבָל הָרִאשׁוֹן הוּא יוֹתֵר נָכוֹן בְּעֵינַי, כִּי הָיָה מֹשֶׁה מַכְרִיחָם לַעֲשׂוֹתוֹ וְלֹא הָיָה מַנִּיחָם בְּחִיּוּב כָּרֵת. אֲבָל חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעָה וְהַשְׁבָּתַת חָמֵץ לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ, שֶׁהֵן חוֹבַת הַגּוּף הַנּוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם, וּכְבָר נֶאֱמַר בָּהֶם ״לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם״ (שמות יב יז).

לשחוט (א) את הפסח במועדו כו'. וכן מנאו ז"ל הסה"מ מ"ע נ"ה החינוך העי"מ האה"מ המצה"ש ומהר"ש מצ' ה' הזה"ר מ"ע פ"ב אות מ' הפוע"צ מ"ע ד' הכ"ת מ"ע נ"ט הדה"מ שער א' פע"ד המעיי"ח דף ה' ע"א אות י"ח והפסוק של המ"ע זו בפ' בא פי"ב פ"ו, אבל לכאו' יש לדקדק ברבינו ז"ל כיון שדרכו בכל מ"ע לכתוב תיכף את הפסוק שלה א"כ מדוע לא כתב גם כאן כן והו"ל לכתוב בלשון זה מ"ע לשחוט את הפסח במועדו שנא' ושחטו אותו כו' ואח"כ היה לו לכתוב ושיהא שה תמים וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו כיוון בסדר זה ליישב מעליו ומהשאר מוני מצות הנ"ל מה שקשה עליהם במ"ע זו דכולם מנאו שחיטת הפסח למ"ע זו כמו שמנה רבינו אבל הבה"ג ז"ל סי' הנ"ל מ"ע ג' כתב ת"ל לעשות הפסח וכשראיתי את זה עמדתי משתומם מדוע לא מנה שחיטת הפסח וגם פירושה לא ידעתי דמה היא לעשות הפסח אבל אח"כ ראיתי בהיראי' ז"ל סי' ת"ה שכ' וז"ל צוה הקב"ה את ישראל שיעשו את הפסח דכתיב בפ' בהעלותך ויעשו בני ישראל את הפסח ועשיית פסח היינו שחיטתו וזריקת דמיו והקטר אימוריו אבל לא אכילתו דכתיב בארבעה עשר לחדש בין הערבי' יעשו אותו במועדו ואכילתו לא היתה בי"ד אלא בליל ט"ו דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ואע"פ שזריקת דמו והקטרת אימוריו כהנים עושין ולא ישראל כיון שהקרבן של ישראל ובמצות ישראל עושין יעשו בני ישראל קרינן ביה כו' עכ"ל ועם דבריו שפיר יש להבין את פירושא דלעשות הפסח שכ' הבה"ג, וגם זה נ"ל בס"ד דהיראים כיוון בהחילוק זמן אכילה ושחיטה שכתב לתרץ בזה את קו' המעיי"ח סימן הנ"ל שהניח בצ"ע דז"ל וצריך טעם לפי דעתי למה יש למנות שחיטת פסח ואכילתו לשני מצות אחר שאנו מצווים על אכילתו א"א לכזית בשר בלא שחיטה ובחטאת נמי כתיב תשחט החטאת וכתיב הכהן המחטא אותה יאכלנו וכן באשם ובשלמים ואפ"ה לא נחשבו השחיטה והאכילה לשני מצות דאפשר משום דאכילת פסחים לא מעכבא ולא בעינן אלא גברא דחזי לאכילה משא"כ באכיל' חטאת ואשם דכפרת הבעלים תלויה באכילת בשר לכהנים וכל כמה דלא אכלי כהני בשר לא מתכפרו בעלים כדאיתא בפסחים דף נ"ט אמנם עדיין צ"ע דגם בחטאת ואשם אם אין הבשר ראוי לאכילה לא מעכב כפרה כמ"ש בתוס' שם ולא ראיתי לאחד ממוני מצות שהעירו בזה עכ"ל אבל בהחילוק שכתב היראים באמת ל"ק מידי כיון די"ל דבשאר קרבנות כיון דשחיטה ואכילה בזמן אחד ע"כ נמנה לאחת אבל בקרבן פסח דשחיטה ואכילה לאו בזמן אחד ע"כ נמנו לשתים וגם החידוש שכתב המעיי"ח שלא ראה לאחד ממוני מצות שהעירו בזה ג"כ ליתא כיון דבאמת היראים העיר בזה ומיישב שפיר כמו שכתבבו הן אמת שמהר"ם שיק סי' הנ"ל הביא כעין תירוץ זה בשם כרם שלמה ומפלפל עליו דאינו מספיק דכיון דקודם חצות פסול ע"כ הוכרח לקבוע זמן והוי זה דין מדיני פסח ודיני' אינם נמנים למ"ע בפני עצמן עי"ש מה שתמה גם על גוף הקושיא של המעיי"ח אבל איני רואה שום השגה כשבאמת גם הכרם שלמה על מ"ש היראים כיוון שהשחיטה והאכילה אינם בזמן אחד כיון דבאמת כן הוא א"כ ממילא תו לא הוי מדיני מצוה כמובן. עכ"פ זה נראה מהנ"ל דהבה"ג והיראים ג"כ מנאו שחיטת הפסח למ"ע אלא הם סמכו את המ"ע זו להפסוק ויעשו בני ישראל את הפסח דפרש' בהעלותך פ"ט פ"ב ולכאורה מדוע לא סמכו אל הפסוק ושחטו אותו דקודם וצ"ל מתרי טעמי חדא כיון דבשחיטה גרידא עדיין לא מקיים העשה עד זריקת הדם וכיון דמפסוק ושחטו אותו איכא למטעי דבשחיטה גרידא מקיים העשה ע"כ סמכו אל הפסוק ויעשו וגו' דבעשייה נכלל הכל כמ"ש היראים ועוד כיון דושחטו אותו לא כתיב בפסח דורות אלא בפסח מצרים ע"כ לא סמכו לפסוק זה, וא"כ לכאורה קשה על רבינו והשאר מוני מצות הנ"ל דמדוע לא סמכו גם הם אל הפסוק ויעשו וגו' מהטעמים הנ"ל בשלמא על הטעם הא' י"ל שסברו דשחיטה לאו דוקא כמ"ש המנ"ח וז"ל לשחוט כו' לאו דוקא השחיטה אלא היינו הקרבה עד זריקת הדם ואי לא נזרק הדם כהלכתו לא קיים העשה כו' עכ"ל וכיון דסברו דשחיטה לאו דוקא ממילא ליכא למטעי אבל מהטעם הב' הנ"ל הי' להם לסמוך להפסוק ויעשו וגו' ועי' רמב"ם הל' קרבן פסח פ"א וגם בסה"מ שלא הביא שום עסוק למ"ע זו וא"כ י"ל דג"כ על הפסוק דפר' בהעלותך סמך אבל אח"כ ראיתי דברמזיו דריש הרמב"ם דמדע ג"כ נקט את הפסוק ושחטו אותו וא"כ גם על הרמב"ם קשה [ומה שלא נקט בסה"מ ובחיבורו שום פסוק באמת צ"ע] וכדי ליישב את זה ע"כ כתב רבינו תיכף ושיהא שה תמים כו' כוונתו כיון דבלא"ה צריך למינקט את הפסוק דפ' בא כדי ללמוד מיניה שיהא שה תמים ע"כ נקט גם למ"ע את הפסוק זה ודו"ק:

שם. ...מפני שהיא גנותן של ישראל (ספרי) וכו'. וקשה לי על זה, מה גנות יש כאן? והרי (א) במפורש נאמר (שמות יב, כה) "והיה כי תבֹאו" וגו'. כלומר מצוות הפסח נועדה מתחילה להתקיים דווקא בארץ ישראל (ראה רש"י שם)? (ב) מנין שאכן לא קיימו? ואם תאמר מפני שאין הכתוב מזכיר קיום פסח פעם נוספת, הרי גם קיום יתר המועדים אינו מוזכר, ואף אם סביר להניח שלא קיימו סוכות (וגם לא ד' מינים - מפני שלא היו), הרי שבועות וראש השנה ויום הכפורים יכלו לקיים ומן הסתם קיימו? תשובה לשאלה (א) שמעתי מפי הגאון ר' אביגדר נבנצל שליט"א, שהעמיד זה מול זה דברי רש"י (ספרי) שבכאן ודבריו (ספרי) להלן (פסוק ז) "...אלא שזכו אלו (האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם) שתאמר על ידיהן (פרשיית קרבן פסח שני), שמגלגלין זכות על־ידי זכאי", ושאל - מה גנות יש כאן ומה זכות יש שם? והשיב - כאן, כלל ישראל, היו צריכים לדרוש לעשות את הפסח, חרף תנאי המדבר, לאורך כל שנות המסעות, ומכיוון שלא דרשו, נחשב להם הדבר לגנות. בעוד שהטמאים, אף כי פטורים היו בדין, דרשו לקיים את הפסח, וזוהי זכותם־זכאותם. כלומר יש כאן משום קיטוב של אלה שלא הראו ענין בקיום המצוה מול אלה שביקשו לקיימה חרף היותם פטורים ממנה. (פ' בהעלתך תשמ"ב, תשמ"ה, תשנ"ג, תשנ"ה, תשנ"ט) על שאלה (א) ראה גם חזקוני שגנותם היתה שנשתהו מלהכנס לארץ עד ארבעים שנה מפני עוון המרגלים, לפיכך לא נצטוו וממילא לא יכלו לקיים. וראה עוד תוספות ד"ה הואיל (קדושין לז ע"ב). ולפי "גור אריה", מאחר שכבר החלו בקיום מצוות הפסח בשנה השניה, ממילא יש גנאי באי קיומן גם אם לא היו חייבין בהן. וראה דברי הנצי"ב על אתר. על שאלה (ב) ראה רמב"ן על אתר. לדבריו, חז"ל דרשו שבכל שנות המדבר קיימו ישראל פסח אחד בלבד מאריכות הלשון שבפסוק ה "ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני", שכן די היה לומר "ויעשו את הפסח ככל אשר צוה ה' את משה", ובא ציון התאריך והמקום לרמז שלא עשו את הפסח בשנות המדבר אלא רק ביום הזה. ובאשר לקיום המועדים בכלל בתקופת המדבר ראה מש"כ באריכות בספר שמות (יב, כה).

כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה קטנה - כדיליף טעמיה לקמיה שאין יחיד מקריב חובה בשעת היתר הבמות ואפילו בגדולה וצבור בקטנה לא מקרבי כו' אישתכח דאין חובות קריבין בקטנה ואי קשיא לר' מאיר א"כ יחיד לא עשה פסחו בגלגל וקרא כתיב ויעשו את הפסח (במדבר ט׳:ה׳) פסח קרבן צבור קרי ליה דאתי בכנופיא במס' יומא (דף נא.) והכי נמי בדר"ש קתני אף צבור לא הקריבו אלא פסחיהם אלמא קרבן צבור קרי ליה לקמן יליף טעמא דכולהו: