פרשנות מצטטת על במדבר ט:ז

המונח אדם "כשר" מופיע בהקשרים שונים. בספרות האמוראים "כשר" מציין אדם הגון, אך לא מעבר לכך (בבלי, מועד קטן כה ע"א; כתובות טו ע"א), אבל בספרות התנאית אדם כשר הוא קרוב לצדיק, ונופל ממנו רק במעט. "ויאמרו האנשים ההמה²⁶במדבר ט ז. מדובר בטמאי מת בזמן הפסח שביקשו להקריב את הקרבן. אליו, מגיד שהיו בני אדם כשרים, וצדיקים, וחרדים על המצוות" (ספרי במדבר, סח, עמ' 63). ה"כשרים" כאן הם החרדים למצוות. כן מתוארים מנהיגי ישראל הטובים: " 'וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה', מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים, ומסרו נפשם על הדבר" (ספרי במדבר, קנז, עמ' 210), וכן "כך דברי תורה יש בהם בני אדם חכמים, בני אדם כשרים, בני אדם צדיקים, בני אדם חסידים" (ספרי דברים, שו, עמ' 339). כאן הכשרים נמנים אחר החכמים וקודם לצדיקים, וכן במדרשים אחרים. "נדרי כשרים" הוא, אפוא, ביטוי להערכת הנזיר והנודר, וכאמור רבן שמעון בן גמליאל מתנגד לכך, ובמשנתנו מופיע גם הביטוי המנוגד "נדרי רשעים".

וְנִרְאֶה שֶׁדַּעַת בַּעַל הַמִּדְרָשׁ לְתָרֵץ סְמִיכַת פָּרָשָׁה זוֹ לְכָאן. כִּי בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן נֶאֶמְרָה, דְּאִם לֹא כֵן לָמָּה בָּאוּ הַטְּמֵאִים אֶל מֹשֶׁה בְּי״ד בְּנִיסָן וְאָמְרוּ ״אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע״ וְגוֹ׳ (במדבר ט ז), וְאִם כֵּן לָמָּה הֻקְבְּעָה פָּרָשָׁה זוֹ לְכָאן, אֶלָּא וַדַּאי אַחַר שֶׁסִּדֵּר הַמִּשְׁכָּן עַל מְכוֹנוֹ וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתוֹכָם, בָּא לְהַזְהִירָם שֶׁלֹּא יְסַבְּבוּ סִלּוּק הַשְּׁכִינָה עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה רָאשֵׁי עֲבֵרוֹת אֵלּוּ הַמְסַבְּבִים הַחֻרְבָּן, עַל כֵּן צִוָּה לְשַׁלֵּחַ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ, כִּי שְׁלֹשָׁה אֵלּוּ סִימָנִים מֻבְהָקִים עַל אֲשֶׁר בְּקִרְבָּם אוֹ שֶׁמֶץ מִינוּת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נִזְרְקָה בּוֹ כִּי עַל זֶה בָּא הַצָּרַעַת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּעֵגֶל (שמות לב כה): ״וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא״, וְאָמְרוּ רז״ל (במד״ר ז ד) שֶׁנִּצְטָרְעוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמְּצֹרָע: ״רֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ״ (ויקרא יג מה). וְעַל עָוֹן זֶה נֶחֱרַב בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה בְּבַיִת שֵׁנִי מִכָּל מָקוֹם הָיָה בָּהֶם חֵטְא שִׂנְאַת חִנָּם וְלָשׁוֹן הָרַע הַשָּׁקוּל כַּעֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ רז״ל (ילקו״ש תהלים תרנו) מִן ״אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ״ (תהלים יב ה), שֶׁהַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע חָשׁוּב כְּכוֹפֵר בָּעִקָּר. וְטַעַם שִׁלּוּחַ הַמְּצֹרָע חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת לְרַחֵק שֶׁמֶץ עֲבוֹדָה זָרָה מִשְּׁלָשְׁתָּן. וְאִם בַּעֲוֹן לָשׁוֹן הָרַע, צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּדָד מוֹשָׁבוֹ כְּשֵׁם שֶׁהִבְדִּיל בֵּין אִישׁ לַחֲבֵרוֹ, וְאִם לֹא יִהְיֶה מְרֻחָק מִכָּל שָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת לֹא יִהְיֶה בָּדָד מוֹשָׁבוֹ. ״וְכָל זָב״, כִּי זִיבָה שֶׁלּוֹ אוֹת עַל שֶׁהוּא פָּרוּץ בָּעֲרָיוֹת וְעַל כֵּן הוּא בָּא לִידֵי זִיבָה. וְשִׁלּוּחוֹ חוּץ לְמַחֲנֵה שְׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה וְחוּץ לְמַחֲנֵה לְוִיָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גַּם כֵּן קְדֻשָּׁה, וְכָל מְקוֹם קְדֻשָּׁה אֵינוֹ סוֹבֵל דְּבַר עֶרְוָה, לְאַפּוֹקֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין בָּהּ כָּל כָּךְ קְדֻשָּׁה. ״וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״, כִּי זֶה מוֹרֶה גַּם כֵּן עַל רוּחַ עִוְעִים אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד לְהִטַּמֵּא בְּנֶפֶשׁ אָדָם עַל יְדֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים הַנּוֹגֵעַ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים כִּבְיָכוֹל, עַל כֵּן רָאוּי שֶׁיִּתְרַחֵק מִמַּחֲנֵה שְׁכִינָה כִּי הוּא פּוֹגֵם כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה.

הזאה תוכיח שהיא מצוה. פי' הר"ב בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח. שאם לא יזה לא יעשה פסחו. [*וכן לשון רש"י] ולדבריהם אם יזה ויטבול יעשה פסחו. והא דכתיב באנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו להקריב ביום ההוא. קודם טבילה הוי וא"ל משה שאם לא יטבלו שיהיו נדחים. כ"כ התוס' פ"ח דף צ' ע"ב. ותימא דמה שאלה היתה זאת להם. דודאי אי אפשר להם לאכול קודם הזיה וטבילה וא"כ יזו ויטבלו קודם לכן ולמה ישאלו. ודוחק לומר דמבעוד יום לא היו יכולים ואחר כך יהיו יכולים. ואין ספק אצלי שמפני כן הלך לו הראב"ד לפרש דההוא מעשה הכי הוי ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיה. ושאלו אם יעלה להם והושבו שנדחו כדכתב בהשגותיו פרק ו' מהק"פ. וכתב עליו הכסף משנה וז"ל דבר תימה למה לא שאלו קודם מעשה. וכי בתר דעבדין מתמלכין. ועוד למה נדחו. הוה ליה למימר שיזו ויטבלו וישחטו פסח אחר. ועוד כתיב (במדבר ט׳:ז׳) למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' ואם כדבריו כבר הקריבו את קרבן ה' ולא היתה השאלה אלא אם יעלה להם הקרבן שכבר הקריבו קודם הזיה וטבילה. ודוחק לפרש דלבלתי הקריב היינו שיעלה וכו'. ועוד מאי קאמרי אנחנו טמאים והיו יכולים ליטהר בטבילה והזיה עכ"ד. ולקמן בפרק ח' משנה ה' חזר בו הר"ב ופי' כדעת הרמב"ם דאם חל שביעי [שלו] בארבעה עשר ערב הפסח דאפילו הוזה וטבל נדחה משום גזירת הכתוב כדלקמן שם ובהא כ"ע מודו והכא בשביעי שחל להיות בשבת י"ג בניסן סבירא ליה לר"ע דאפ"ה אין מזין עליו והטעם כתוב בחבורו פ"ו שהעמידו דבריהם בכרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת לפיכך העמידו דבריהם במקומם אף על פי שהדבר גורם לעתיד לבא לעמוד במקום כרת ע"כ. ומיהו בגמרא השיב רבי עקיבא ואמר הזאת טמא מת תוכיח שחל ז' שלו להיות בשבת ובערב הפסח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינו דוחה את השבת. משמע דמהזאת טמא מת בערב פסח השיבו. וצ"ל דבע"פ דקאמר לאו דוקא אלא לפי שהוצרך לפרש שהוכיח מהזאה דפסח ולאפוקי מהזאה דתרומה להכי קאמר ובע"פ כלומר שיזה משום פסח ולא משום תרומה אבל לאו דוקא בע"פ עצמו אלא לצורך ע"פ קאמר א"נ ערב הפסח דהכא. ערב של יום שמקריבין בו הפסח. והיינו יום י"ג שהוא ערב לי"ד שבו שוחטין הפסח. וכיוצא בזה בלשון הכתוב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' שפירושו ממחרת יום הקרבת הפסח: