לֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ־ב֑וֹ כְּכָל־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃
רלב"ג
השרש השני הוא שהפסח שיש לו שעת הכושר אע"פ שנפסל אחר זה יתחייבו עליו משום שבירת עצם אמר במקום הזה לא תוציאו מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו ואמר בפרשת בהעלותך לא תשאירו ממנו עד בקר ועצם לא תשברו בו הורה בזה שאע"פ שנפסל ביוצא וגות' יתחייבו בו משום שבירת עצם ובזה יתבאר שכן הענין בשאר הפוסלין שהיה להם שעת הכושר כמו הענין באלו אך מי שנפסל בשעת שחיטה בטמאה או בשאר הדברים הפוסלין בקדשים לא יתחייבו משום שביר' עצם ומזה המקום יתבאר שהפסח הבא בטמאה לא יתחייב בו משום שבירת עצם אף על פי שהוא נאכל לפי שהטמאה נראית אצל בכור והנה הוא פסול מצד עצמותו והתורה אמרה בבית אחד יאכל שיהיה בעצמותו ראוי לאכילה כבר נתבאר ששי מפסחים ומזה יתבאר שכבר יתחייב בו משום שבירת עצם מבעוד יום שהרי הוא ראוי לאכילה בבא עתו כבר נתבאר זה בששי מפסחים:
מרבה לספר
מה נשתנה הספיקות בזה הפסקא רבו. למה לא שאל על שאר שנוים דהיינו ד' כוסו'. וכי תימא דהבן לא ידע עדיין דישתה ד' כוסו'. הא נמי לא ידע מטיבול שני רק דראה על הקערה ה"נ רואה שמוזגין כוס שני וביותר קשה לפמ"ש רש"י דף קי"ו וכאן הבן שואל במזיגת כוס שני. א"כ ה"ל לשאול על כוס שני גופו. ובפרט הרשב"ם שכ' דשואל מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני ע"ש ונרא' דעיקר שאלתו על אכילה משום דמוזגין כוס שני כדי שיהי' נגררי' לליבי' דניכול מצה טפי כדאית' בדף ק"ז ע"ב וכיון דרואה דכל המזיגה כדי שיאכל כל המונח לפניו לתאבון ושפיר נופל הספק מה נשתנה על אכילתן. אמנם אכתי קשה דשואל שלא כסדר. האברבנא"ל בזבח פסח מיישב דבראשון שואל על שני סימני עבדות דהיינו מצה ומרור. ואח"כ שואל על שני סימני חירות. ולזה השיב דשני סימני עבדות הוא מצד שהיינו שני מיני עבדות לפרעה. וגם במצרים שהמקום גורם שלא יכול עבד לברוח והכל מושלים בנו. אמנם עדיין קשה דה"ל לבן חכם לכלול השני שאלות של עבדות יחד שבכל הלילות אנו אוכלין בין חמץ ובין מצה ובין שאר ירקות. והלילה הזה כולו מצה ומרור. וכן הל"ל בסימני חירות שבלילה זו אוכלין מסובין ומטבילין שני פעמים מה שאין כן בכל הלילות:
והנה בעל מעשה ה' כ' דארבע שאלו' נתקנו נגד ד' בנים שאלת מצה הוא שאלת חכם למה בלילה זו כולו מצה שיהי' אסור אפי' משהו. (או כולו מצה שאינו יוצא במצה מבושלת דבעי' טעם מצה. וגם לאכל מצה באחרונה ואין מפטירין אחריו כדי שישאר טעם מצה בפיו). שאלה שני על אכילת מרור הוא שאלת רשע שהוא לא חפץ בתמרורים ראש ולענה. ועל זה יענה מה העבודה זאת לכם. שאלה שלישית הוא שאלת תם שאינו ספק לו רק מה שרואה בחוש הגשמי שרואה שני מיני טבילות הלא די במין טיבול ראשון. שאלה רביעית הוא על הסיבה נגד שאינו יודע לשאול כדאי' בגמ' מחויבים להסב התינוקו' כדי שישאלו:
ולענ"ד יש לפרש הפסק' על שני דרכי' אחרי' ומתחילה נבאר מה שלא מצאתי בהמפרשים שהרגישו בשינוי הקרא כי בפרשת בא בפסח ראשון כתיב כי אם צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. ובפ' בהעלותך כתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו על מצות ומרורי' יאכלוהו. למה מפסיק בעל בפסח ראשון בין מצה למרור. ובשני כוללן יחד. ולא דיברו בזה מפרשי התורה. ונראה עפ"י מ"ש הרמב"ן בחומש ליישב הא דכתיב צלי אש ומצו' בוי"ו החיבור. להורות כי אם צלי אש הוא מצוה מיוחדת. ואח"כ אמר ומצות כלו' דגם מצות הוא מצוה מיוחד' דלאו זה תלי' בזה דאע"ג דליכא פסח נמי איכא חיוב מצה כמ"ש ארז"ל ואחר זה אמר על מרורים יאכלוהו להורות דמרור תלי' באכיל' פסח והוי מרור כמו הכשר מצוה דמרור בזמן הזה דרבנן עכ"ל הנה באמת מי שלא עשה את הפסח בראשון כגון שגג או נאנס יש לו תשלומין בפסח שני. אבל מי ששגג או נאנס ולא אכל מצה בליל א' דפסח בזמן הזה אין לו תשלומין אפי' אם אוכל מצה בט"ו אייר לא קיים המצוה עשה דאכילת מצה. דדווקא פסח יש לו תשלומין אבל לא מצה ואי עבר הוא מעוות שלא יכול לתקן. ואע"ג דבפסח שני החיוב על מצות ומרורים יאכלוהו וזה לית' דבפסח שני לא הוי המצה מצוה מיוחדת. רק הוי מצה כמו הכשר מצוה כאשר הדין במרור. ומעתה זה כוונת הפסוק בפסח ראשון צלי אש הוא מצוה. ומצו' ג"כ מצוה מיוחדת. על מרורים יאכלוהו דאכילת מרור הוא הכשר לאכילת פסח. אבל בפסח שני כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. דבפסח שני הוי מצה ומרור רק הכשר מצוה וזה נראה ביאור הקרא על הנכון: ובזה מבואר שאלות מה נשתנה כי בוודאי ידע שמקרא מלא דיבר הכתוב שטעם חג הפסח הוא משום יציאת מצרים רק השאלה הוא מה נשתנה לילה הזה מכל הלילות. הכוונה על ליל פסח שני שהדין בפסח שני חמץ ומצה עמו בבית ולילה זה כולו מצה ושאל הטעם הלא בפסח שני כתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו:
ועוד בא בשאלת מרור כיון דמוכח מקרא דאכילת מרור הוא רק הכשר מצוה דפסח. א"כ בזמן הזה דליכא פסח למה אוכלין מרור. ואי משום זכר דפסח. א"כ נעשה נמי איזה דבר זכר לפסח. וגם בא בשאלה על שני טיבולין. וחיוב הסיבה. מאי טעמי' לאו הדין כן לעשות שני טיבולין והסיבה בפסח שני. כי דווקא מצוה שעל גופו מעכב בפסח שני. אבל שאר מצות לא נהגו בפסח שני כמ"ש הסמ"ג והרמב"ם. ותשובה לזה כי עיקר יציאת מצרים הוא בלילה הזה ועושין מצה על שם שלא הספיק להתחמץ. וגם עושין לחם עוני כדרך עני. ומה שאנו אוכלין מרור בזמן הזה על שם וימררו את חייהם. וטיבולין והסיבה משום ויוציאנו ה' ביד חזקה וזרוע נטוי'. וכל זה דווקא בליל ט"ו דניסן בו נעשו נסים הללו. אבל פסח שני אינו רק תשלומין דפסח ראשון ולא לזכר נס:
והנה בעל מעשה ה' כ' דארבע שאלו' נתקנו נגד ד' בנים שאלת מצה הוא שאלת חכם למה בלילה זו כולו מצה שיהי' אסור אפי' משהו. (או כולו מצה שאינו יוצא במצה מבושלת דבעי' טעם מצה. וגם לאכל מצה באחרונה ואין מפטירין אחריו כדי שישאר טעם מצה בפיו). שאלה שני על אכילת מרור הוא שאלת רשע שהוא לא חפץ בתמרורים ראש ולענה. ועל זה יענה מה העבודה זאת לכם. שאלה שלישית הוא שאלת תם שאינו ספק לו רק מה שרואה בחוש הגשמי שרואה שני מיני טבילות הלא די במין טיבול ראשון. שאלה רביעית הוא על הסיבה נגד שאינו יודע לשאול כדאי' בגמ' מחויבים להסב התינוקו' כדי שישאלו:
ולענ"ד יש לפרש הפסק' על שני דרכי' אחרי' ומתחילה נבאר מה שלא מצאתי בהמפרשים שהרגישו בשינוי הקרא כי בפרשת בא בפסח ראשון כתיב כי אם צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. ובפ' בהעלותך כתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו על מצות ומרורי' יאכלוהו. למה מפסיק בעל בפסח ראשון בין מצה למרור. ובשני כוללן יחד. ולא דיברו בזה מפרשי התורה. ונראה עפ"י מ"ש הרמב"ן בחומש ליישב הא דכתיב צלי אש ומצו' בוי"ו החיבור. להורות כי אם צלי אש הוא מצוה מיוחדת. ואח"כ אמר ומצות כלו' דגם מצות הוא מצוה מיוחד' דלאו זה תלי' בזה דאע"ג דליכא פסח נמי איכא חיוב מצה כמ"ש ארז"ל ואחר זה אמר על מרורים יאכלוהו להורות דמרור תלי' באכיל' פסח והוי מרור כמו הכשר מצוה דמרור בזמן הזה דרבנן עכ"ל הנה באמת מי שלא עשה את הפסח בראשון כגון שגג או נאנס יש לו תשלומין בפסח שני. אבל מי ששגג או נאנס ולא אכל מצה בליל א' דפסח בזמן הזה אין לו תשלומין אפי' אם אוכל מצה בט"ו אייר לא קיים המצוה עשה דאכילת מצה. דדווקא פסח יש לו תשלומין אבל לא מצה ואי עבר הוא מעוות שלא יכול לתקן. ואע"ג דבפסח שני החיוב על מצות ומרורים יאכלוהו וזה לית' דבפסח שני לא הוי המצה מצוה מיוחדת. רק הוי מצה כמו הכשר מצוה כאשר הדין במרור. ומעתה זה כוונת הפסוק בפסח ראשון צלי אש הוא מצוה. ומצו' ג"כ מצוה מיוחדת. על מרורים יאכלוהו דאכילת מרור הוא הכשר לאכילת פסח. אבל בפסח שני כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. דבפסח שני הוי מצה ומרור רק הכשר מצוה וזה נראה ביאור הקרא על הנכון: ובזה מבואר שאלות מה נשתנה כי בוודאי ידע שמקרא מלא דיבר הכתוב שטעם חג הפסח הוא משום יציאת מצרים רק השאלה הוא מה נשתנה לילה הזה מכל הלילות. הכוונה על ליל פסח שני שהדין בפסח שני חמץ ומצה עמו בבית ולילה זה כולו מצה ושאל הטעם הלא בפסח שני כתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו:
ועוד בא בשאלת מרור כיון דמוכח מקרא דאכילת מרור הוא רק הכשר מצוה דפסח. א"כ בזמן הזה דליכא פסח למה אוכלין מרור. ואי משום זכר דפסח. א"כ נעשה נמי איזה דבר זכר לפסח. וגם בא בשאלה על שני טיבולין. וחיוב הסיבה. מאי טעמי' לאו הדין כן לעשות שני טיבולין והסיבה בפסח שני. כי דווקא מצוה שעל גופו מעכב בפסח שני. אבל שאר מצות לא נהגו בפסח שני כמ"ש הסמ"ג והרמב"ם. ותשובה לזה כי עיקר יציאת מצרים הוא בלילה הזה ועושין מצה על שם שלא הספיק להתחמץ. וגם עושין לחם עוני כדרך עני. ומה שאנו אוכלין מרור בזמן הזה על שם וימררו את חייהם. וטיבולין והסיבה משום ויוציאנו ה' ביד חזקה וזרוע נטוי'. וכל זה דווקא בליל ט"ו דניסן בו נעשו נסים הללו. אבל פסח שני אינו רק תשלומין דפסח ראשון ולא לזכר נס:
ברטנורא
והשני חמץ ומצה עמו בבית. דכתיב (במדבר ט׳:י״ב) ככל חוקת הפסח יעשו אותו, משמע מצות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים יאכלוהו עושין אותו ככל חוקת הפסח, אבל מצוות שעל גופו ממקום אחר כגון תשביתו שאור ולא תשחט על חמץ אין עושין אותו ככל חוקת הפסח: