פרשנות מצטטת על במדבר ט:יד

ואלה המשפטים: משפט שם נגזר מן הפעל, וענינו פסק דין שהשופט גוזר, והנה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב אינם משפטים, אך הם שרשים וכללים גדולים אשר אין בני אדם צריכים ללמדם מפי השופט, כי כל אדם מודה בהם; אבל הדינים האמורים בפרשה הזאת הם ענפים אשר יפול בהם חלוק הדעות, ובהם בני אדם צריכים לשופט שיחתוך הדין, לכך נקראים משפטים. ולהיות כי כן דרך השופט לגזור מי חייב למי, והוא מודיע מי ראוי שיתן ומי ראוי שיקבל, מזה נמשכו לקרוא בשם משפט לכל מה שהוא ראוי לאיש פלוני, או לדבר פלוני, אם לטוב, כגון כמשפט הבנות כלמטה פסוק ט'), משפט הכהנים (דברים י"ח ג'), משפט הבכורה (שם כ"א י"ז), אם לרע, כמו משפט מות לאיש הזה (ירמיה כ"ו י"א), ובדברים שאין בהם רוח חיים, כגון את המשכן כמשפטו (למטה כ"ו ל'), כחקת הפסח וכמשפטו (במדבר ט' י"ד), ונסכיהם כמשפטם (שם כ"ט ו'), כלם ענינם מה שראוי לאותו דבר, מה שהוא jus לאותו דבר. גם האל יש לו משפט, והם הדברים שרצונו שנעשה אותם לעבדותו, כטעם את משפט אלהי הארץ (מלכים ב' י"ז כ"ו); וכן בפרשה הזאת כשהשלים המשפטים שבין אדם לחברו, הזכיר גם משפט אלהי הארץ, והוא ששת ימים תעשה מעשיך, שלש רגלים תחג לי, ושאר הענין (למטה כ"ג י"ב-י"ט); ואמנם שרש שפט (אשר איננו לא בל' ארמית ולא בל' ערבית) נ"ל נגזר מן שֵבֶט, כי ראש המשפחה נקרא שבט, וראש המשפחה הוא היה קצין שוטר ומושל בבני משפחתו, ע"כ נקראו הנשיאים והקצינים שבטים, כטעם דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל; ומי שהעם בוחרים בו לעשות מעשי שבט, לגזור אומר ויקום, וכלם נשמעים אליו כאילו הוא ראש המשפחה, נקרא (בחילוף בי"ת בפ"א) שופט.

כְּכָל חֻקֹּתָיו – כָּתוּב בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י: אֵלּוּ מִצְווֹת שֶׁבְּגוּפוֹ - שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה, וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו - אֵלּוּ מִצְווֹת שֶׁעַל גּוּפוֹ, לְשִׁבְעַת יָמִים לְמַצָּה וּלְבִעוּר חָמֵץ. וְטָעוּת סוֹפֵר הוּא, אֶלָּא מִצְווֹת שֶׁבְּגוּפוֹ - שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה, שֶׁעַל גּוּפוֹ - צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ, שֶׁחוּץ לְגוּפוֹ - מַצָּה וּבִעוּר חָמֵץ, וְלֹא דִבֵּר בָּהֶן הַכָּתוּב כָּאן. וְכֵן בְּפֶסַח שֵׁנִי נֶאֱמַר חֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו (במדבר ט׳:י״ד), וּמַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַּבַּיִת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא יוֹם אֶחָד. וְקִצֵּר הַכָּתוּב לֵאמֹר: ״בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אוֹתוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אוֹתוֹ״, לְרַבּוֹת דִּינֵי הָאֲכִילָה שֶׁאֵינָן בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הַנִּזְכָּר בַּכָּתוּב, כִּי בַּלַּיְלָה שֶׁאַחֲרָיו יֵאָכֵל, שֶׁכְּבָר פֵּרַשׁ שָׁם: ״וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה״ וְגוֹ' (שמות יב ח). וְכֵן ״בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״ (במדבר ט׳:י״א), טַעְמוֹ - יֹאכְלֻהוּ בְּעֵת הָאֲכִילָה הַנִּזְכֶּרֶת שָׁם בַּצַּוָּאָה שֶׁל פֶּסַח רִאשׁוֹן.

13-14. ר' נתן או' אין צריך לעשות פסח שני שכבר לא נתחייב בראשון. וכן בבבלי הנ"ל: ר' נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני. וכ"ה דעת ר' שמעון בן אלעזר במכילתא בא פט"ו, עמ' 56, ובספרי בהעלותך⁴במכילתא ובספרי שם: וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד. ת"ל והיה כאזרח הארץ. מה אזרח בי"ד. אף גר בי"ד. ר' שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגייר בין שני פסחים וכו'. ופירש במאירי (יבמות ע"א ב', הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 268, וכאן כ"ח סע"ב) את דברי הת"ק: יכול מיד, כלומר שאם נתגייר ערב פסח יהא טובל ואוכל פסח לערב, ת"ל וכו'. וכבר תמה הר"ח אלבק במקומו שם איך אפשר לפרש את המשך הדברים (מה אזרח בי"ד וכו') לפי פירוש המאירי. ונראה שהמאירי פירש מה אזרח בי"ד, כלומר, אינו עושה בי"ד אלא כשהוא טהור, כמפורש בכתוב (במדבר ט', י"ג) שהוא נסמך ל"וכי יגור אתכם גר" (שם ט', י"ד), אף גר אינו עושה בי"ד אלא כשהוא טהור, פרט לנתגייר בערב הפסח שהוא טמא, והיא אסמכתא בעלמא. ובוודאי שפירוש זה במכילתא הוא דחוק מאד. ופשוטה של המכילתא הוא כפירוש כל המפרשים שהכוונה לכל גר שהייתי סבור שצריך לעשות פסח תיכף כשנתגייר. ונראה בבאורו שהטעם הוא מפני שאמדנו להלן שם (ט"ו, י"ד): וכי יגור אתכם גר וכו' ועשה אשה וכו'. ולמדו משם (ספרי שם פי' ק"ח, עמ' 112, כריתות ט' א') שאין הגר נכנס לברית אלא בקרבן. והרי יכול אני לטעות ולפרש "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח" שהכוונה היא שאין גר נכנס לברית אלא בהרצאת שני דמים, דם מילה ודם פסח (עיין כריתות ט' ובערוך לנר שם), ולפיכך ת"ל והיה כאזרח הארץ שאינו עושה פסח אלא בי"ד. ועיין מ"ש להלן שקלים פ"ג, שו' 62, ד"ה לנזירותיו. פי' ע"א, עמ' 67. ובספרי זוטא שם, עמ' 261: אף הגר אם הזיד ולא עשה את הראשון, יעשה את השני. ומכאן שאם נתגייר בין שני פסחים, אינו צריך לעשות את השני. ועיין תו"ש חי"ב, עמ' ע"ט, הערה תר"ץ שהעיר על גירסת ר"מ נגארי בלקח טוב [י"ט ע"ב] שגרס במכילתא: שומע אני לא יעשה פסח שני וכו', ולפי גירסא זו סובר ר' שמעון בן אלעזר כרבי, וכן משמע קצת במכילתא שנתקצרה בתנחומא שם.
ואף על דברי ר' נתן אמרו בבבלי שם שהוא הולך לטעמו, שסובר: חייב כרת על הראשון ופטור על השני, כלומר, אם שגג בראשון והזיד בשני פטור. ואמרו להלן שם שר' נתן סובר שני תשלומין דראשון הוא, ואם הזיד בראשון, אינו נפטר מן הכרת, אפילו אם עשה פסח שני, ולפיכך הראשון הוא עיקר, ואם היה גוי בראשון, כבר נפטר. ברם גם בזה שנינו להלן, שו' 25, בכל הנוסחאות: ר' נתן אומ' אף השני חייבין עליו כרת. והמפרשים הפכו שם את הגירסא ע"פ הבבלי הנ"ל, אבל קשה לשבש את כל הנוסחאות. ועיין מ"ש הגרי"פ פערלא במניין המצות לרס"ג ח"א, ר"מ ע"א ואילך.
ונראה שיש כאן מחלוקת בין הבבלי והירושלמי. ובבבלי כאן צ"ג א' נקטו כדבר פשוט שמי שסובר שהשני תשלומין לראשון אם היה פטור מן הראשון פטור מן השני, וכן אמרו שם בחגיגה ט' א' שר' יוחנן סובר ששאר ימים של חג הם תשלומין לראשון, וכיון דלא חזי לראשון (לעניין חגיגה) לא חזי לשני. ברם בירושלמי חגיגה פ"א ח"א, ע"ו ע"א, אמרו: חזקיה אמ' וכו' את שהוא חייב בא' חייב בשיני, את שאינו חייב בראשון אינו חייב בשני. א"ר יוחנן כל ז' תשלומין לראשון. א"ר אילא מפסח השיני למד ר' יוחנן, כמה דר' יוחנן אמ' תמן פסח שני תשלומין לראשון, כן הוא אמר הכא כל ז' תשלומין לראשון. ר' הושעיה אמר כל ז' חובה. מה נפק מן ביניהון? גר שנתגייר בשאר הימים. על דעתיה דחזקיה פטור, על דעתי' דר' יוחנן ודר' הושע' חייב.⁵רוב המפרשים הגיה את הירושלמי ע"פ הבבלי, ואין הכרח בהגהה. ואף בפ"מ מקיים את הנוסחא שלפנינו. אף בטמא כן. ניטמא (כלומר, ואח"כ נטהר). בשאר הימים על דעתיה דחזקיה פטור, ע"ד דר' יוחנן ודר' הושעיה חייב. הרי לך מפורש שלשיטת הירושלמי אף מי שסובר שהשני תשלומין לראשון אף הוא יכול לסבור שאם נתגייר בין שני פסחים חייב בפסח שני. וממילא אף שסובר רבי להלן בתוספתא שאין חייבין כרת על השני, מפני שהשני תשלומין לראשון, מ"מ יכול לסבור שגר שנתגייר בין שני פסחים חייב בפסח שני. וכן להפך, לר' נתן, שהוא סובר, לשיטת התוספתא, שגם על השני חייב כרת כשהזיד בראשון, מ"מ הראשון עיקר, וכשלא היה עליו חיוב כלל בפסח ראשון פטור מן השני.