פרשנות מצטטת על במדבר יא:טז

מצות צח לספור שבע שנים שבע פעמים דכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים יכול יעשה שבע שנים רצופים שמטה ויעשה יובל אחריהם ת"ל שבע שנים שבע פעמים הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה:
מצות צט לקדש שנת החמשים דכתיב בתר שבע שבתות שנים וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו' ושתי מצות אלו מסורות לב"ד הגדול בלבד [ואפשר דילפינן הא מדאמרינן (ערכין ל"ב:) דאין יובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה וכשגלו שני שבטים בטלו היובלות והיינו משום דבית דין הגדול של שנים ושבעים הוו מכל שבטי ישראל כדכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא, טז) ולקח ששה מכל שבט וכיון דבית דין הגדול הוו מכל שבטי ישראל והכ' בעי' יושביה עליה משמע דיובל מסור לבית דין הגדול דהיינו מכל השבטים ויובל סמוך אשמטה].

לדעתך. דק"ל והלא גלוי וידוע לפני השם שעתידים לחטוא ע"י שליחות זה, א"כ למה צוה להם הש"י שישלחו מרגלים לפניהם שעל ידם יבא פורענות להם שלא יבואו לא"י כי ימותו במדבר, וע"ז פי' אני איני מצוה לך. והרא"ם פי' ממלת שלח קדריש ולא ממלת לך, דכיון דכתיב ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו', ובודאי נמלך משה בהקב"ה ובאתה התשובה שלח, ובהכרח הוא נתינת רשות ולא צווי כיון שהוא תשובת שאלה מורה הוא על נתינת רשות ולא ציווי, ומלת לך צ"ל או דרך הלשון כן הוא, כמו הגשם חלף הלך לו, או לדרוש כשראה הקב"ה את המרגלים שעתידין לחטא קרא אותן לשמו של משה, שלח לך וגו', וכשראה הקב"ה הזקנים שמעשיהם כשרים קרא אותן לשמו, שנא' אספה לי שבעים איש. רא"ם:

ובסנהדרין של שבעים ואחד. כתב הר"ב ובימי משה היו שבעום זקנים. וכן פירש"י. וכך כתב הרמב"ם כאן ובסנהדרין פ"ק משנה ה'. אבל שם פי' הר"ב משום דמשה במקום סנהדרין הוה קאי. וכפירש"י שם וטעמא דמסתבר הוא. לפי שלא נמנא מינוי שבעים לסנהדרין כי אם בפרשת מתאוננים והיה זה אחר שנעשה המשכן כמו שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) ולקחת אותם אל אהל מועד ועוד נאמר (שם י') ויסעו מהר ה' והמשכן נעשה בעודם בסיני ולפירושם דהכא צריך לומר דשבעים זקנים שנאמרו במתן תורה בסוף פרשת משפטים ושבעים מזקני ישראל. הם היו מיוחדים שבעדה לכל דבר שבקדושה כעין סנהדרין שנצטוה בהם אח"כ בפרשת אספה לי שבעים איש:

מזקני ישראל - גמר זקן מזקני מה להלן גדולים וחכמים דכתיב (במדבר י״א:ט״ז) אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו:

ויראו את אלהי ישראל. נִסְתַּכְּלוּ וְהֵצִיצוּ וְנִתְחַיְּבוּ מִיתָה, אֶלָּא שֶׁלֹּא רָצָה הַקָּבָּ"ה לְעַרְבֵּב שִׂמְחַת הַתּוֹרָה וְהִמְתִּין לְנָדָב וַאֲבִיהוּא עַד יוֹם חֲנֻכַּת הַמִּשְׁכָּן, וְלַזְּקֵנִים עַד וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (במדבר י"א) – בַּקְּצִינִים שֶׁבַּמַּחֲנֶה (תנחומא):