פרשנות מצטטת על במדבר יא:יד

וטומאת מת בה תשעה אבות. וזה שהמת עצמו אב הטומאה ואין רצוני באמרי בכאן המת כל מת אבל הדבר אשר יטמא טומאת מת ככזית מבשרו ונצל ותרוד רקב ועצמות ודם ושאר מה שיבוא מספרו בשני מאהלות (מ"א). ואין חלוק בין שיהיה המת גוי או ישראלי זולת בטומאת אהל לבד שהגוים אינם מטמאין באהל ולשון הגמר (יבמות פ"א א') ישראל מטמאין באהל ואין הגוים מטמאין באהל ונסמך זה לאמרו (במדבר י"א יד") זאת התורה אדם כי ימות באהל ואומר (יחזקאל ל"ד ל"א) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוין אדם ואין אומות העולם קרוין אדם. והקבר גם כן אב הטומאה. ואדם שנטמא במת הוא גם כן יקרא אב. וכלים הנוגעים בו הם אב הטומאה. וכן כלים הנוגעים במת ואדם הנוגע בהן וכלים שנגעו בזה האדם כל אחד מהשלשה אב הטומאה רצוני לומר הכלים הראשונים והאדם והכלים השניים. וכן כלים שנגעו בכלים שנטמאו במת הן גם כן אב הטומאה. ואני עתיד לבאר ראית כל אחד מהן בשני מאהלות. וזה כלו בתנאי שיהיה האדם ישראלי אבל גוי שנגע במת אינו טמא מת ולא יטמא כמו שיטמא טמא מת. ובתחילת תוספת אהלות אמרו (הל' ד') הגוי והבהמה ובן שמונה וכלי חרס והאוכלין והמשקין הנוגעים במת כלים הנוגעים בהן טהורים וענין אמרם טהורים שלא יהיה דינם כדין כלים הנוגעין בטמא מת ולא בארתי לך זה אלא כדי שלא תחשוב שמשקין הנוגעין במת אשר הן משקין טמאין בלא ספק לא יטמאו הכלים אבל הם יטמאו אותם טומאת משקין אשר אני עתיד לבארם ולא כטומאת האב לכלים. ומאבות הטומאות גם כן האוהל ודין האוהל אשר יטמא במת ודין כלים הנוגעים במת אחד לפי שהוא יטמא זולתו טומאת שבעה כמו כלים שנגעו במת. ולא מנינו אותו לבדו אלא לפי שהעור והבגד והשק אם נהיו אהל על המת יטמאו ושאר חומרי הכלים אינם כן לפי שאם היה האהל מעץ או מחרש או מעצם לא יטמא. האלוהים (ל' שבועה) הלא כלי עץ או כלי עצם המאהיל על המת דינם דין כלי שטף שנגעו במת. ואני עתיד לבאר זה בשבע ועשרים מזאת המסכת. ובתוספת נדה (פ"ו הל' י') אמרו כל המיטמא באוהל מיטמא טומאת שבעה ויש מיטמא טומאת שבעה ואינו מיטמא באהל ירמזו אל כלי שטף כמו שבארנו. וממה שראוי שתדעהו הוא שאף על פי שאלו כולם מן המת אבות אין זה כי אם למנות מהן הראשון והשני לענין טומאת תרומה וטומאת קודש כמו שאני עתיד לזכרו בזאת הפתיחה ולא שיהיה מי שיטמא בדבר מהן חייב כרת אם נכנס למקדש או כשאכל קדשים. ולשון התוספתא (אהלות פ"א הל' ב') במה דברים אמורים בתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת בלבד. וכבר מנינו בשבעה מנזירות (מ"ב) טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן.

אספה לי. הֲרֵי תְשׁוּבָה לִתְלוּנָתְךָ שֶׁאָמַרְתָּ לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי; וְהַזְּקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים הֵיכָן הָיוּ? וַהֲלֹא אַף בְּמִצְרַיִם יָשְׁבוּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג') "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"? אֶלָּא בְּאֵשׁ תַּבְעֵרָה מֵתוּ; וּרְאוּיִים הָיוּ לְכָךְ מִסִּינַי, דִּכְתִיב "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" (שם כ"ד) — שֶׁנָּהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ כְּנוֹשֵׁךְ פִּתּוֹ וּמְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְזֶהוּ "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", וְלֹא רָצָה הַקָּבָּ"ה לִתֵּן אֲבֵלוּת בְּמַתַּן תּוֹרָה וּפָרַע לָהֶם כָּאן (תנחומא):

ואצלתי מן הרוח אשר עליך וכי לא היה לו להקב״‎ה רוח אחרת לשבעים זקנים אם לא לקחה ממשה אלא כך אמר לו הקב״‎ה אני אומר לך אתה תדון את עמי ונתתי לך חכמה לדונם ואת רוחי נתתי עליך ואתה אמרת לא אוכל לבדי חייך ינתן להם מרוחך.

ולא תשא אתה לבדך. הֲרֵי תְשׁוּבָה לְמַה שֶּׁאָמַרְתָּ לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי: