פרשנות מצטטת על במדבר יא:כא

אחד עשר יום מחורב. גם זה מן התוכחות, ואמר יש מחורב עד קדש ברנע אחד עשר יום ואתם הלכתם אותם בשלשה ימים, ומכאן יש לכם להבין כי עונותיכם גרמו להתעכב במדבר ארבעים שנה, שאילו לא כן היה הדרך מתקצר לכם ובעונותיכם נתארך. וכיצד הלכו אותו בשלשה ימים, מצינו שבעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר (במדבר י׳:י״א) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן, ובכ"ט בסיון שלחו מרגלים מקדש ברנע, ואם תוציא למפרע מכ"ט בסיון עד כ' באייר שלשים יום ששהו בקברות התאוה באכילת הבשר ושבעה ימים בחצרות להסגרה של מרים, נמצא שבשלשה ימים הלכו כל הדרך.

נָשִׂים חַיָּבוֹת בְּמִקְרָא מְגִלָּה, שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס. יש להקשות לשון 'אַף הֵן' מורה דאיכא סברא לומר דהנס שייך לאנשים טפי מנשים, וקשה מאי שנא? והלא באגרות נכתבו להדיא הנשים עם האנשים! ובירושלמי איתא 'שֶׁאַף הֵם הָיוּ בְּסָפֵק סַכָּנָה' וגם על זה תגדל התימה ביותר, למה איכא ספק בנשים?
ונראה לי בס"ד כי אמרו רבותינו ז"ל מדרש (אסתר רבה ז, יט) שאמר לו אחשורוש אין אני יודע מניינם? ואמר לו המן מספרם מפורש בתורתם, (במדבר יא, כא) 'שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי' ואני שוקל כנגד מספר זה עשרת אלפים ככר כסף, והמפרש עשה החשבון בכיוון שעולה סך השקלים למספר שש מאות אלף עשרת אלפים ככר כסף עיין שם. נמצא כיון שנתן כסף כנגד מספר זה היה אפשר לתבוע בעד הנשים להצילם, כי מספר הת"ר אלף הם הזכרים ולא הנשים ולכך היו בספק סכנה, ולזה אמר אַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס כי באנשים איכא רבותא טפי.
ועוד נראה לי בס"ד דהנשים הָיוּ בְּסָפֵק סַכָּנָה דאפשר דאחר שידע המלך דאסתר יהודית, יהיה מוכרח להוציא הנשים מן הגזרה כדי שלא תהיה אסתר שהיא אשה נכללת באותה גזרה.
ועוד נראה לי בס"ד דאיתא פרק ד' דתמיד (תמיד לב.) באותו מחוז דהוו כולהו נשים בלבד, כשבא אלכסנדרוס מקדון לעשות מלחמה, אמר לו הנשים אתה נסכלת בבואך לעשות מלחמה עמנו ממה נפשך, אם תתגבר עליהם ותהרגם אין לך פאר ושבח בזה, כי יאמרו העולם נשים הרג, ואם אנחנו נתגבר ונהרוג אותך תהיה חרפתך גדולה, כי יאמרו העולם כמה גרוע מלך זה שהנשים הרגו אותו, והוא הודה לדבריהם וקרא על עצמו שוטה שלמד עצה מן הנשים יעוין שם. ולכן כאן ודאי בזמן הגזרה שהוא י"ג באדר לא יהיו היהודים כפותים כצאן לטבח לפני הורגיהן, אלא ילחמו עם הגוים בעבור נפשם, ויעמדו כולם למלחמה אנשים ונשים, ואפשר שהגוים כשרואין את הנשים מוכנים ועומדים להלחם לא יגשו אליהן לנגוע בהם, כי יאמרו אף על פי שנתגבר עליהם ונהרגם מחמת רבוי אך ודאי גם הם הורגים בהם, כי מי זה ירצה למסור עצמו לטבח ובודאי ילחם בעבור נפשו, אף על פי שיודע שסופו ליהרג, ואז חרפה גדולה תהיה להרוגים שבגוים שיאמרו נשים הרגום! ולכן יחדלון מן הנשים ולא ישלחו יד בהם, ונמצא היה עניינם ספק סכנה, כי אולי יחושו הגוים לכבוד עצמן ולא ישלחו יד בנשים, ולכן אמר לשון זה שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס, ולכך בירושלמי אמר שהיו בְּסָפֵק סַכָּנָה.
והנה התוספות הביאו מרשב"ם ז"ל, מה שאמר 'אַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס' לפי שעיקר הנס היה על ידי אסתר. והקשו לשון 'אַף הֵן' משמע שהיו טפילות? עיין שם. ונראה לי בס"ד דרשב"ם מפרש מאמר באותו הנס היינו נס יום המלחמה, שלחמו ישראל באויביהם יום י"ג אדר ולא נפקד מהם איש כי נפל פחדם על הכל, ובעבור נס זה קורין המגילה לפרסם הנס הזה. אך קשיא ליה אם כן הנשים דלא עשו מלחמה באותו יום למה יהיו חייבות במקרא מגילה שנתקן בעבור נס זה דיום המלחמה, לכך מפרש עיקר הנס של אותו היום שנפל פחדם על הכל ולא נפקד מהם איש, היה בעבור אסתר שהיתה מלכה ובעבורה נפל פחד היהודים אותו היום על כולם, ולא נהרג אחד מהם במלחמה, ונמצא שיש שייכות לאסתר באותו הנס של יום המלחמה אשר קורין המגילה בעבורו, ומאחר דאסתר היא אשה לכך גם הנשים יש להם שייכות באותו הנס של אותו היום אף על פי שלא נלחמו ולא יצאו מפתח הבית, ולכן חייבין גם הם במקרא מגילה שנתקן בעבור הנס של אותו היום של המלחמה.

קדש: נ"ל תחלת גזרתו מן קַד אֵש כלומר יְקוד אֵש (כמו שדרשו בש"ס (קדושין נ"ו ב') על פן תקדש המלאה הזרע, פן תוקד אש), והיתה תחלת הנחת ל' קדש על הקרבנות הנשרפים באש לכבוד האל, ואח"כ הושאל על כל דבר שמפרישין אותו לכבוד האל ומרחיקין אותו מתשמישי חול, אעפ"י שאין שם שריפה, כגון קדושת השבת, ומקראי קדש, והר הקדש ובית המקדש, וכן האדם נקרא קדוש כשיהיה דבק באל ומופרש לעבודתו, וקראו בגדי קדש ושמן הקדש לבגדים ולשמן המיוחדים לכהנים ומבדילים אותם משאר העם, והם להם לסימן המודיע היותם מופרשים לעבודת האל, והנה שבה מלת קדוש להורות על כל דבר אלהי ומתיחס לאלהות, וכן מלת קדֶש הוראתה אלהיות, כח אלהי, מדה אלהית, וכיוצא בזה; ואמרו נאדר בקדש ענינו מוקף כח אלהי, מדות אלהיות וכיוצא, כלומר שהוא אלהי באמת, לא בשם בלבד, ועל ההוראה הזאת אמרו בהשאלה כי האל קדוש, והכוונה שהוא אלהי ומרומם על כל פחיתות הנמצאת באדם. והושאל ג"כ ל' קדושה על כל מה שאין נהנין ממנו ושבני אדם בדלין הימנו כאילו הוא מופרש לשמים, אעפ"י שאיננו מופרש לשמים ואין בו שום קדושה אלא איסור בלבד, וזה טעם פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע (דברים כ"ב ט'). ומפני שהיו הקרבנות נאכלים בטהרה, היו מטהרים עצמם קודם שיאכלו מן הזבחים, ומזה בד"מ כי הכין ה' זבח הקדיש קרואיו (צפניה א' י"ז). וכן היו מטהרים עצמם קודם בואם לבית המקדש, וזה טעם קדשו צום קראו עצרה וכו' בית ה' אלהיכם (יואל א' י"ד), וכן קודם מתן תורה שהיו יוצאים לקראת האלהים נאמר וקדשתם היום ומחר (שמות י"ט י'), וכן יהושע אמר לעם (ג' ה') התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות, צוה אותם להטהר כאילו היו יוצאים לקראת האלהים, כדי שיתרשם בלבם גודל הנס שיעשה ה' להם בהעבירו אותם בירדן בחרבה; וכיוצא בזה התקדשו למחר ואכלתם בשר (במדבר י"א י"ח) התקדשו לקבל הנס; וכן יהושע (ז' י"ג) קום קדש את העם ואמרת התקדשו למחר, רצה שיטהרו עצמם קודם שיטיל הגורל לדעת מי אשר מעל בחרם, כאילו הם באים לפני ה' לשמוע משפטם, וזה כדי שיתרשם בלבם כי הגורל אשר יטיל ביניהם מה' כל משפטו; ואח"כ השאילו ל' מתקדשת לאשה מיטהרת מנדתה (ש"ב י"א י"ד), אעפ"י שלא היתה טבילתה לאכול בקדשים, אלא להטהר לבעלה, ואולי ג"כ שהיתה יולדת, והיה לה לבוא לבהמ"ק ולהקריב קרבן, ומפני שהיו מקריבים קרבנות קודם גשתם למלחמה להתפלל לאל שיהיה עמהם, וגם בהיותם בצבא המלחמה היו נזהרים לשמור עצמם בקדושה ובטהרה, ככתוב כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וכו' והיה מחניך קדוש, (דברים כ"ג ט"ו), ע"כ אמרו קדש מלחמה (ירמיה ו' ד', יואל ד' ט', מיכה ג' ח'), ונקראו המזומנים למלחמה מקודשים (ישעיה י"ג ג'). ומה שכתוב ויקדישו את קדש בגליל (יהושע ך' ז') אמת הוא שנכון היה לומר ויבדילו, ע"ד אז יבדיל משה שלש ערים, ונראה כי לאהבת הלשון הנופל על הלשון נכתב ויקדישו את קדש, ומכל מקום יפה נופל ל' קדושה בערי מקלט, כי קליטת הרוחצים היתה מתחלה סגולה מיוחדת למקדשות ולמזבחות, ככתוב מעם מזבחי תקחנו למות, ויחזק בקרנות המזבח (מ"א א' ז') ומפני שהתורה אסרה את הבמות וצותה שלא יהיה לכל האומה רק מקדש אחד ומזבח אחד, ולא היה אפשר שינוסו כל הרוצחים לבית המקדש, כי ירחק מהם המקום, ע"כ התקינה שש ערי מקלט, והיה זה כאילו היו בארץ ישראל ששה מקדשות וששה מזבחות הקולטים כל מכה נפש בשגגה; הרי כי יפה נכתב ויקדישו את קדש, בלי שיהיה ויקדישו זז מלשון קדושה ומה שכתוב (עמוס ו' י"ג) ובית אל לא תוסיף עוד להנבא כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא, מקדש מלך אין הכוונה בו בית המלך, אלא מקדש ממש, מקום עבודת העגל, וקרא אותו מקדש מלך כי שם היה המלך מקריב קרבנותיו, ולא בבית האחר שהיה בדן, בקצה הגבול ורחוק מעיר הממלכה. גם ל' קָדֵש וקדשה אינו זז מענין קדושה, כי היו קצת מאלילי העמים (כגון עשתורת, היא Astarte, היא Venus) שהיתה עבודתם במעשה הזנות, והיו הקדשים והקדשות מקדישים עצמם לאלילים ההם, והיה אתננם קדש לאלילים ההם; ובימי קצת מלכי יהודה החטאים היו התועבות האלה נעשות גם לכבוד אלהי אמת ובביתו, והיו לקדשים בתים בית ה' (מ"ב כ"ג ז'), אעפ"י שהתורה כבר קדמה ואסרה כל זה באמרה לא תהיה קדשה וגו', לא תביא אתנן זונה וגו') (דברים כ"ג י"ח י"ט), והנה התבאר כי אין הדבר כמו שחשבו רוב המפרשים או כלם (ואנקלוס ויונתן בראשם) כי ל' קדושה נופל על כל הזמנה בעלמא ורש"י זצ"ל (במדבר י"א י"ח) הביא ראיה מירמיה (י"ב ג') והקדשם ליום הרגה; אך גם הכתוב הזה איננו עד נאמן, כי כבר יתכן לפרש, כדעת תלמידי מוהר"ר דוד חי אשכנזי, שהנביא ממשיל הנהרגים לצאן קדשים הנשחטות ביום זבח, ע"ד כי הכין ה' זבח, והנה ידוע לכל משכיל כי המלות המורות על ענינים רוחניים ושכליים ובלתי נרגשים בחושים כלן לשונות מושאלים, הונחו תחלה להורות על ענינים גשמיים כגון נפש רוח ונשמה, שלשתם נאמרו תחלה על הנשימה, ושאיפת האויר, ולהיות כי שאיפת האויר היא פעולה שהחיות תלויה בה הושאלו אח"כ השמות האלה בכל החי אשר על הארץ, להורות על העצם הרוחני סבת החיים והמחשבה באדם. וכן בלשונות העמים Anima תחלת הוראתה רוח ואויר ונשימה. והנה ענין הקדושה הוא ענין מרומם ונשגב מהרגשת החושים, ולא יתכן שיהיה השרש מונח מתחלתו להוראה נשגבה כזאת, ואם נחפש באמתחתות שאר הלשונות הקרובות ללה"ק נמצא בכולן השרש הזה להוראת הקדושה ולא לשום הוראה אחרת גשמית אשר יתכן לחשוב שממנה הושאלה להורות על הקדושה; והנה לפי שיטתי תחלת הנחה שרש קדש הוא על ענין גשמי והוא שריפת הקרבנות, ואח"כ הושאל על כל דבר המיוחד לכבוד האל אעפ"י שאיננו נשרף, וקרוב לזה בל' רומי, לדעת Servius המפרש הקדמון לשירי ווירגיל: Sancire proprie est sanctum aliquid, idest consecratum facere, fuso sanguine hostiae et dictum sanctum, quasi sanguine sancitum. והנני מבטל מה שכתבתי בבה"ע תקפ"ז עמוד 204 ובכרם חמד ג' ע' 210 על פסוק שש מאות אלף רגלי (במדבר י"א כ"א), והנני אומר כי באמרו התקדשו למחר ואכלתם בשר כבר נרמז שיהיה הענין דרך נס; אך נ"ל שאם היה ה' מבטיח להם מזון חדש (כמו שהיה ענין המן) לא היה משה תמה, אבל הקב"ה אמר שיאכילם בשר, ומשה ראה כי לא היה בסביבותם ארץ נושבת שיהיו בה בקר וצאן, ולא ים שיהיו בם דגים, ואף עופות לא היו נראים במדבר הגדול והנורא ההוא, לפיכך תתמה וגיז' בספרו Thesaurus עשה מתקדשת מטמאתה בנין אב לכל לשון קדושה, וחשב כי תחלת הנחת השרש הזה היתה להורות טהרה ונקיון; ואין זה נכון כי אמנם ל' קדושה מורה תמיד מעלה יתרה על הטהרה, כי ל' קדושה מורה שהדבר מופרש לכבוד האל, וזה אינו נכלל כלל בהוראת לשון טהרה. הלא תראה כי כתוב על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ולא יתכן כלל לומר כאן ויטהרהו; וכן בשאר מקומות לרוב מאד לא יתכן להחליף ל' קדושה בל' טהרה, כי עיקר הוראת ל' קדושה הוא יחס הדבר אל האלהים, מה שאין כן עיקר הוראת ל' טהרה. ולענין גזרת המלה גיז' לא מצא לשרש קדש דמיון רק שרש חדש, אשר גם הוא (לדעתו ולדעת אחרים) עיקר הוראתו על מה שהוא טהור ובהיר, וכל זה רחוק, מלבד כי שרש קדש הוא בשי"ן גם בארמית, אבל חדש הוא בארמית חדת. ולדעת אחרים (הביאם גיז') תחלת הוראת שרש קדש היא הפרשה, והוא נגזר לדעתם מן קדד שענינו בערבי ובסורי כריתה ובקיעה, אבל כמה שרשים יש לנו בלה"ק המורים כריתה ומכלם לא בחרו אלא זה שאינו נמצא בל' הקדש אלא להוראת אחרת (ויקד ארצה)? ואם היינו צריכים לגזור שרש קדש משרש קדד יתכן יותר לומר שהוא מן קדקד, שהוא גובה הראש, ויהיה ל' קדושה מורה מתחלתו גובה ורוממות. והנני מודה כי הרכבת מלה אחת משתי מלות (קדש מן קד אש) הוא ענין שאינו נוהג אלא מעט בל' הקדש וחברותיה וכבר חזרתי בי ממה שכתבתי זה עשרים שנה כי רִגֵל נגזר מן רָע גִּלָּה, יתוּר מן אָתָה רָאָה; ואעפ"י אין להכחיש לגמרי מציאות שרשים מורכבים כגון מָחָר מן יום אַחַר, בְּלִימָה מן בְּלִי-מָה, לוּלֵא מן לוּ לא, מְאוּמָה מן מָה אוֹ מָה, וכן לדעתי עִמָּדִי מן עִם יָדִי, אֵצֶל מן אֶל-צֶלַע (ad latus), זוָּלִתי מן זוּ לא (ע"ד בִּלְתִּי, בְּלִי, בַּל, שהם לדעתי מן בְּלֹא). ואם עדיין יש אדם הממאן בהרכבת המלות הרשות בידו לומר כי ל' קדושה נגזר מל' יקוד ושאמנם הוסיפו השי"ן בסופו למען הבדיל ענין הקדושה מענין ההבערה.