פרשנות מצטטת על במדבר יא:כב

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר כבר כ' של' מציאה יורה שנתגלה הדבר לעיני האדם בב"א, לכן יש להתבונן אחר שכבר לקחה לאשה ובא עליה אין ספק שראה אותה מקודם ומצאה חן בעיניו וע"כ לקחה. ואם יכוון הכתוב לומר שאבדה החן היה כותב בלשון המורה ע"ז, לכן מכאן תשובה להמתלוצצים מאבותינו שהיה דרכם בקחתם נשים לבניהם חקרו רק על המשפחה ועל הנהגת אביה ואמה ועל מדות הנערה, ורק קודם הנשואין היה החתן רואה את פני הנערה, אבל נביטה צור מחצבתנו א"א ע"ה כשרצה לקחת אשה לבנו יחידו אשר אהבו העיקר היה אצלו רק משפחת הנערה וארצה, וחפץ שתהיה ממשפחתו ומבית אביו שידע צניעותם, ויותר מזה שסמך בזה על עבדו זקן ביתו ולא שלח את בנו עמו. וכתיב שם ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ואח"כ ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ואח"כ ויאהבה, וכן היה מנהג בנ"י בשבתם על אדמתם. ואהבתם היתה כנטיעת עץ אשר הוא מגרגיר קטן וע"י מים יתדבק בארץ ובכ"י יגדל ויתעבה יותר, כן היתה אהבתם שבתחלה היתה רק זיק האהבה שתול על תלמי לבו, וע"י כשרון המעשה נתוסף בו כ"י אהבה, ונמצא שעקר האהבה היתה נגלית רק אחר הנשואין, וז"ש והיה אם לא תמצא וגו' שע"י שמצא בה ערות דבר שהוא דבר גנאי ומאוס או מומין שבסתר או איזה פריצות לא תמצא חן הנחוץ לה שתמצאנה, וגם השכל יחייב שטוב היה מנהג אבותינו. שאחרי שקודם הנשואין לא ידע האיש בבירור מזג האשה וכן האשה לכן בהכרח היה אצלם ההסכם שנכון גם אם יהיה ע"ד הממוצע, אבל כפי מנהג החדש יתלמדו הבנים מקודם איך לתפוס בלבבם זא"ז שיראו זל"ז אהבה אשר אין על עפר יסודה ורק במשלים ובמחזות על במת ישחק, ולכן כשיתודע להם אח"כ שהטעו זא"ז תתקרר האהבה מעט מעט עד שיתכן שתהיה לאין ואפס, ואשר שאז היה הגרושין מצוי יותר יש טעם אחר בזה כי אז אחרי שראו שלא יחיו באהבה עוד חשו יותר מזה לתכונות הבנים שיולדו שלא יהיו בני שנואה, וד"ל. ומה שלא אמר הכתוב ושנאה כמ"ש באיש האחרון מפני שעיקר בא הכתוב ללמד שלא ישוב לקחתה. ואם היה ביניהם שנאה רחוק הדבר אחר שכבר היתה לאחר שישאנה. אבל אחרי שלא גרשה רק מפני העדר מציאת חן בנקל שישתנה דעתו. זהו ע"ד הפשט. ועתה נבאר הכתובים ע"פ דרשת הספרי והש"ס, שלב"ש יקשה ג"כ מ"ש שאחר הנשואין לא תמצא חן בעיניו כנ"ל. וע"כ יפרשו שהוראת חן הנאמר בכאן הוא כמו ונח מצא חן, שפי' שמצא חן וחסד שינצל ממי המבול והרבה כזה בתנ"ך. ויתפרש שלא תמצא חן בעיניו שירחמנה לעבור על מדותיו, שהדבר מובן שבודאי עשתה איזה דבר שבשבילה נתעורר לגרשה, והכתוב יבאר למה לא יעבור על מדותיו בשביל שמצא בה ערות דבר, ופי' דבר ערוה, ומדלא כתיב כי ראה בה ערות דבר כמ"ש לעיל כי יראה בך ערות דבר, וכבר נתבאר לעיל שלשון מציאה הוא כשנתגלה הדבר בב"א, כמ"ש בספרי כי ימצא בעדים שפי' שאיך יוכל להגלות הדבר לב"ד הלא הם יושבים על מדין אלא ע"כ בעדים. וכן כאן דכתיב כי מצא שנודע לו ע"י אחרים ואמר עוד דבר כדכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר שיהיה עדות בדבר, נמצא שלא התיר לגרשה רק ע"י ערוה ובדבר היינו ע"י עדים (ובזה יתיישב מה שהקשו למה הוזהר שלא ישאנה אחר שנשאת הלא כיון שנמצא בה דבר ערוה ובעדים בלא זה אסורה לו לעולם, אבל לפי דברינו שלא אמר הכתוב שראה בה רק שמצא ע"י עדים ונתברר אח"כ ששקר הדבר ולכן הוא רוצה להחזירה, ומ"ש שהמגרש מפני ש"ר לא יחזירנה עולמית הוא רק תק"ח) ודעת בית הלל שא"כ היה נאמר כי מצא בה ערוה בדבר כדאי' בגמ' שם לכן יפרשו או ערוה או דבר כדאי' בספרי, וכונת הכתוב שמפני זה לא יעביר על מדותיו שהוא אדם שגם כשהקדיחה תבשילו לא יעביר על מדותיו. ור"ע יפרש שמציאות החן בעניני אישות יורה על היופי וא"כ מה ענין החן אחרי הנשואין, לכן יפרש לשון מציאה הנאמר כאן כמו (במדבר יא כב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם שתרגומו היספקון להון. ופי' שהחן שהיה לה מקודם לא תספיק עתה מפני שראה אחרת נאה הימנה, וז"ש בעיניו פי' בשביל שראה בעיניו יפה ממנה ומ"ש כי מצא בה ערות דבר הוא כמו או מצא בה ערוה או דבר כנ"ל. ולהסביר הדבר מה שיתכן שבנות ישראל יהיו קלות הערך אשר אם יראה אחרת נאה הימנה או שהקדיחה תבשילו שתתיר התורה לגרשה, אבל משפטי ה' אמת כנ"ל ורצה השי"ת שבני ישראל יחיו יחד עם נשותיהם חיי רצון ולא חיי הכרח. ואם לא היה יכולת בידו לגרשה היה כ"א מתאונן על חייו שבהכרח יחיה עם אשה אשר לא תמצא חן בעיניו, אבל כשי"ל יכולת לגרשה כ"ז שלא תאבד כל החן שהיה לה תספיק למנעו מזה, בחשבו שאם ישא אחרת גם היא לא תהיה טובה הימנה, וכ"ז שלא גרשה בהכרח הוא חיי רצון. ונסביר הדבר במשל קטן. אם יחרצו לאיש שישב בבית יום א' לעונש יחשב לו, ומרצונו ישב כלוא בבית כמה ימים ותחשב לו עוד לענג ונחת:

אחד בעוף. כתב הר"ב דכתיב זאת תורת הבהמה כו'. שכבר הוקש לדגים דלאו בני שחיטה כלל נינהו כדמסקינן בגמ' משום דכתיב' אסיפה דידהו במקום שחיטה דאחריני. כדכתיב (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם. ומדשני קרא בדיבוריה וכתב בהו אסיפה ש"מ דוקא הוא:

דלאו בני שחיטה כלל נינהו, משום דכתיב אסיפה דידהו כמקום שחיטה דאחרינא, כדכתיב הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם, ומדשני קרא בדבוריה וכתב בהוא אסיפה, ש"מ דוקא הוא. גמרא: