פרשנות מצטטת על במדבר יב:ג

חז"ל (ערכין טו-טז) מבארים כי הצרעת באה כעונש על עברות שונות, ובייחוד על לשון הרע: אמר רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - נגעים באים עליו... אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצרע" - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע... אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: (א) על לשון הרע (ב) ועל שפיכות דמים (ג) ועל שבועת שוא (ד) ועל גילוי עריות (ה) ועל גסות הרוח (ו) ועל הגזל (ז) ועל צרות העין. ע"כ. חז"ל מבססים את דבריהם על כמה אירועים במקרא המוכיחים כי הצרעת משמשת עונש ביד ה' על עברות שונות: גיחזי נענש בה על רדיפת הבצע שלו ועל שנשבע שבועת שווא לנעמן (מלכים ב' ה); עוזיהו נענש בצרעת על כך שניגש להקטיר במקדש על אף מחאות הכהנים (דברי הימים ב' כו, טז-כא). ומעניין הדבר, שדווקא מעשה מרים, שנענשה בצרעת על שדיברה במשה (במדבר יב, י), אינו מובא שם בגמרא בערכין. (פ' תזריע מצורע תש"ס) לשאלה זו נדרש הרב איתן שנדורפי שי' במאמרו "חטא מרים ועונשה" ("נשמה של שבת" - אוסף מאמרים תורניים לזכרו של הרב אליהו שלמה רענן זצוק"ל עמ' 512), שם מונה מספר תירוצים, בהם: (א) ממרים אין ראיה מוחלטת, שכן אפשר שנענשה דווקא בגלל שדיברה במשה רבנו ("שאילת שלום" לרבי ישעיה פיק ברלין, מבעלי מסורת הש"ס, לשאילתות פרשת מצורע, שאילתא פח אות קד, במהדורה עם פירוש "העמק שאלה" לנצי"ב). (ב) ממרים אין ראיה מוחלטת שכן אפשר שנענשה דווקא בגלל מעלתה. (ג) הגמרא רצתה ללמד שחומרת העונש מגיעה עד כדי מצורע מוחלט. ואילו מרים היתה "רק" מצורע מוסגר ("פורת יוסף" ו"מראה כהן" בהסכמתם לספר "שמירת הלשון"). (ד) לפי מסקנת הסוגיא עולה שרק על לשון הרע שנתקוטטו על ידה באים נגעים. וכיון שבמקרה של מרים לא נתקוטטו על ידה, אדרבה, התורה הדגישה "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג) וביאר הרמב"ן "כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע" (נצי"ב בביאורו "העמק שאלה" על השאילתות, שאילתא פח אות כז).

וע"ד המדרש עקב ענוה יראת ה' מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה דכתיב (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה' וכתיב (משלי כ״ב:ד׳) עקב ענוה יראת ה', עשו מלת עקב מלשון עקב ולמדנו מזה כי מדת הענוה גדולה מן החכמה, כי היראה שהיא בראש החכמה הלא היא עקב לרגלי הענוה, וידוע כי לכל מדה שבמדות יש שתי קצוות קצה ראשון וקצה אחרון, ועוד יש שלישי והוא המצוע, ומדת הענוה היא ממוצעת כי היא אמצעית בין הקצה הראשון שהוא הגאוה והקצה השני שהוא השפלות, והנה המצוע בכל המדות הוא הדבר הבינוני והטוב לאדם שיבור לו ושיתנהג בו ושלא יטה לאחד מהקצוות שהוא דבר רע ומר, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (שם ד) פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו, כיון בזה להזהיר את האדם שידריך את עצמו במצוע ב' הקצוות כלשון הפלס שהוא ממוצע בין שתי הכפות שוה בשוה ואינו יוצא לחוץ ואז יכונו כל מדותיו כי הוא דרך הישר ללכת בו, וזה שהוסיף באור ואמר אל תט ימין ושמאל, כלומר שילך באמצע ולא יטה לאחת מהקצוות, אבל במדת הענוה הוזהרנו בה שיטה האדם את עצמו אל הקצה האחרון שהוא מדת השפלות ולא יבחר להשאר בדרך המצוע פן יתקרב לגבול הגאוה שהיא המדה המגונה המזקת האדם והמטרדת אותו בגוף ובנפש מן החיים המקריים ומן החיים הנצחיים, ועל זה אמרו ז"ל במוסרם מאד מאד הוי שפל רוח, וכפלו המלה באמרם מאד מאד ללמד דעת את העם שיטה עצמו אל הקצה האחרון שהוא השפלות לפי שמדת הענוה מפוארה ומעולה ומעלתה עצומה ומפורסמת לעין, לכך הזכיר דוד המלך ע"ה על עצמו (תהילים נ״א:י״ט) לב נשבר ונדכה, ואע"פ שהיה מלך גדול ונביא, וגדול שבשבעים זקנים וכענין שכתוב (שמואל ב כ״ג:ח׳) יושב בשבת תחכמוני, הפליג על מדת הענוה וקרא עצמו לב נשבר ונדכה. וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהיה ראש הנביאים כלם ולא שבחו הכתוב בשאר המדות העליונות שהיו בו רק במדת הענוה והוא מה שאמר (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה עניו מאד, והזכיר מאד לבאר כי משה רבינו ע"ה לא רצה לעמוד על המצוע בלבד שהוא לשון ענו אבל הטה עצמו מן המצוע אל צד השפלות ועל כן הזכיר מאד, ומכלל ענותנותו ושפלותו מה שמצינו שלא רצה לבא אל אהל מועד בעוד שהיה האהל טמון ומכוסה בענן הכבוד כענין שכתוב (שמות מ׳:ל״ד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ואע"פ שכבר נאמר לו מפי הגבורה ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים לא ערב את לבו לבא אל אהל מועד לא להתנבא בתוכו ולא להתפלל ולהקריב קרבן עד שנתן לו הקב"ה רשות וקראו, וזהו שכתוב.

(ד) חמור הוא עוון לשון הרע ועל כן מזהירה התורה ואומרת "השמר בנגע הצרעת... זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך" (דברים כד, ח-ט), הווה אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה את עצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים. ואמנם משה רבנו לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב, ג), ואף־על־פי־ כן מיד נענשה בצרעת.