פרשנות מצטטת על במדבר יז:ה

ואי קשיא הא קשיא לי דהא סליק לן מהכא דכ"ע מודו דפרשת שתויי יין משום דכתיב וידבר ה' אל אהרן לאהרן לבדו נאמרה ולא למשה ופליגא אברייתא אחריתי דספרי דתמן תנינן בפרשת קרח וידבר ה' אל אהרן שומע אני שהיה הדבור לאהרן ת"ל זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר למדנו שהדבור למשה שיאמר לאהרן ובפסיקתא מסיימי בה הכי דכתיב התם כאשר דבר ביד משה לו לו למשה היה הדבור שיאמר לאהרן ע"כ. הא קמן דס"ל דאפי' היכא דכתיב אל אהרן בלחוד אמרינן שהדבור למשה שיאמר לאהרן. ורש"י עצמו כן כתב בפרשת קרח ויאמר ה' אל אהרן למשה אמר שיאמר לאהרן להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש ע"כ. וראיתי להרא"ם ז"ל כתב על לשון זה כך שנינו בספרי אבל היא שנויה בפרשה של אחריה וכו' ושמא י"ל שרש"י סובר שמכיון שלימדונו רז"ל שפרשת וידבר ה' אל אהרן הבאה אחריה לא לאהרן נאמרה אלא למשה שיאמר לאהרן למדנו שגם פרשת ויאמר ה' אל אהרן שלפניה לא לאהרן נאמרה אלא למשה שיאמר לאהרן אך קשה למה לא שנו זה בפרשת ויאמר ה' אל אהרן הקודמת לה אם תאמר מפני שראייתם מזכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אינה רק על הפרשה של אחריה אדרבא אינה רק על הפרשה הראשונה שנאמר בה ואתה ובניך תשאו את עון כהונתכם שהיא אזהרה לכהנים שיזהירו הלויים שלא יגעו אליהם בעבודתם שהיא היא בעצמה הנאמרת למשה במאמר למען אשר לא יקרב איש זר והפרשה של אחריה לא הוזכר בה מענין זה עכ"ל: ואני תמה בלשונו זה שכתב למה לא שנו זה בפרשת ויאמר ה' אל אהרן וכו' כי לא היה לו לומר אלא היאך שנו זה בפרשה של אחריה כיון שראייתם היא מזכרון לבני ישראל שאינה ענין אלא לפרשה שלפניה כדברי הרא"ם ז"ל וכן הוא ודאי מבואר מעצמו. גם מה שהוא ז"ל מליץ על רש"י שממה שלימדונו רז"ל בפרשה של אחריה למד הוא ז"ל לפרשה שלפניה וכו' ראה זה חדש הוא שרש"י ידרוש סמוכים מדעתו מה שרז"ל לא דרשו:

וטרם שאבא ליישב כל זה כפי מה שנלע"ד אקדים מ"ש התוספות פי"ד מזבחים (קט"ו:) וז"ל וקבל שכר על שתיקתו תניא בת"כ שבשכר זה נתיחד לו הדבור דכתיב בפרשת יין ושכר אל תשת וידבר ה' אל אהרן ולא כתיב אל משה ותימה דבספרי דריש בפרשת קרח דכתיב וידבר ה' אל אהרן שומע אני שהדבור אל אהרן ת"ל כאשר דבר ה' ביד משה לו למדנו שהדבור למשה שיאמר לאהרן ושמא זה קורא נתיחד הא דכתיב אל אהרן ולא שיאמר לבני ישראל עכ"ל. ושיחתם צריכה תלמוד מאי קשיא להו מההיא דספרי לההיא דת"כ דשאני ההיא דפרשת קרח שדרשו וידבר ה' אל אהרן שהדבור למשה שיאמר לאהרן מטעמא דקרא אחרינא כאשר דבר ה' ביד משה לו כמ"ש שם בהדיא ומה ענין זה אצל וידבר ה' אל אהרן דשתויי יין שאין גלוי בו ממקום אחר להוציאו ממשמעותו, ועוד קשה היאך הונח להם לתוס' ז"ש שם בספרי והקשו ממנה לת"כ כי אמרו שם בספרי ת"ל כאשר דבר ה' ביד משה לו וזה סוף פסוק דזכרון לבני ישראל אשר הוא ענין לפרשה האחרת דויאמר ה' אל אהרן כנזכר לעיל ואינו ענין כלל לפרשה זו דוידבר ה' והיאך למדנו לה ממנו. ונ"ל דפירושא דברייתא דספרי לדעתם של תוס' כן הוא ת"ל כאשר דבר ה' ביד משה לו שהוא הפ' דזכרון לבני ישראל כנזכר שאזהרתו היא הנאמרת בקרא דלמען אשר לא יקרב איש זר אשר בפרשת ויאמר ה' אל אהרן וא"כ ההוא קרא דזכרון לבני ישראל גלי דפירושא דויאמר ה' אל אהרן הוא שהדבור למשה שיאמר לאהרן וממנו נחת לפרשת וידבר ה' אל אהרן שר"ל ג"כ אל משה שידבר אל אהרן וזו מדת בנין אב שבכל התלמוד והכא נמי מה מצינו בויאמר ה' אל אהרן דאע"ג דכתיב אל אהרן פירושו הוא אל משה שיאמר לאהרן מכח אותו פ' דזכרון לבני ישראל אף וידבר ה' אל אהרן פירושו כן, ומינה שגם וידבר ה' אל אהרן דיין ושכר הכי נמי הוא אל משה שיאמר אל אהרן כי כל אלה הפרשיות למדות זו מזו במדת בנין אב כנזכר וזה טעמם של תוס' שהקשו מוידבר ה' אל אהרן דספרי בפרשת קרח לוידבר ה' אל אהרן דת"כ בפרשת שמיני ודוק: לא זו אף זו רש"י ג"כ שכתב בפרשת קרח ויאמר ה' אל אהרן למשה אמר שיאמר לאהרן וכו' וכתב הרא"ם כך שנינו בספרי אבל היא שנויה בפרשה של אחריה וכו'. לא קשיא דאע"פ שהיא שנויה בפרשה של אחריה עיקרה היא בפרשה שלפניה ממה שכתבו שם ת"ל זכרון לבני ישראל שהוא הענין לאותה פרשה ולא לפרשה של אחריה אלא שייסדו דבריהם בפרשה של אחריה לרבותא שאף היא כחברתה מטעם בנין אב כדאמרן. וכלל הדברים שעיקר הדרשה בפרשה הראשונה ושם כתבה רש"י וזהו שדקדק וכתב למשה אמר שיאמר לאהרן להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש, כלומר וזו האזהרה היא באותו פ' דזכרון לבני ישראל אשר משם למדנו לזאת הפרשה שלמשה נאמרה ולא לאהרן: אבל עדיין יש לשום שכל והבין דכיון דרש"י בתר ההיא ברייתא גריר אמאי לא זכר בה זה דלמשה נאמרה וכו' גם בפרשה שאחרי זאת כמו שזכרוהו שם בההיא דספרי ודא ודאי רש"י הוה צריך ליה לאודועי מאחר שאין בה הכרח מצד עצמה אלא מצד הפרשה האחרת ועוד כיון שזאת הברייתא דספרי השמיעתנו כזאת דוידבר ה' אל אהרן של פרשה אחרונה ר"ל אל משה שידבר אל אהרן כמו ויאמר ה' אל אהרן של פרשה ראשונה ובמדת בנין אב קא יליף לה כדאמרן א"כ מאליו נשמע דוידבר ה' אל אהרן דפרשת שתויי יין הכי נמי הוא אל משה שיאמר לאהרן וזו ודאי בכלל המדה הנזכרת דבנין אב וכן נראה מדברי התוס' כדאמרן לעיל. וא"כ לרש"י קשיא שכתב שם בפרשת שמיני שנתיחד הדבור עם אהרן שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין שזאת היא ברייתא דת"כ ובפרשת קרח פירש שלמשה אמר שיאמר לאהרן והיא ברייתא דספרי שאלו שתיהן סברות חלוקות שהתוס' נדחקו ולהסכים ביניהם אמרו דנתיחד הדבור הוא דכתיב אל אהרן ולא שיאמר לישראל דפשטיות דברי רש"י אינו כן וא"כ קשה לרש"י דמזכי שטרא לבי תרי וברייתות חלוקות לאחדים בידו אתמהא. הילכך נ"ל דרש"י בברייתא דספרי אפס קצה ראה וכלה לא ראה ולא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה כוותה אלא בפרשה ראשונה דויאמר ה' אל אהרן ובזו בלבד בחר בברייתא זו כי היה בעיניו אותו פסוק דזכרון לבני ישראל הכרח גדול לפרש שם אל משה אמר שיאמר לאהרן אבל בפרשה שלאחריה סתם רש"י ולא כתב בה כלום וממילא אינו מפרש כן דמדת בנין אב לא מכרעא ליה לאפוקי קרא מפשטיה דהיינו דאל אהרן לבדו ממש דבר אלא היכא דגלי דלאו היינו אל אהרן אלא אל משה שיאמר לאהרן גלי היכא דלא גלי לא גלי וזאת היתה לו דבוידבר ה' אל אהרן דגבי שתויי יין תפס שיטתה של ברייתא דת"כ שזכה ונתיחד עמו הדבור שנאמרה לו לבדו וכו': ולמאי דאתינן עלה דהרמב"ן תפס במושלם דפרשת שתויי יין ופרשיות משמרות כהונה ולויה וכו' לא נאמרו למשה אלא לאהרן הנה הראינו לדעת מברייתא דספרי דפרשיות כהונה ולוייה לא נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן ולדעת התוספות גם בפרשת שתויי יין נמי הכי ס"ל ולא עוד אלא שטרחו להעמיס כן אף בברייתא דת"כ דנתיחד הדבור דקאמרה היינו דכתיב אל אהרן ולא שיאמר לבני ישראל ובר מן דין ברייתא מפורשת יש בספרא ריש פרשת אחרי מות שאף פרשת שתויי יין למשה נאמרה וז"ל ר' ישמעאל אומר הואיל ונאמרו שני דברות זה בצד זה אחד פתוח ואחד סתום ילמד פתוח על הסתום מה פתוח דבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת קדש אף סתום דבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת מקדש ואיזה זה דבור יין ושכר אל תשת שנאמר וידבר ה' אל אהרן ע"כ. וכיון שכן אפשר לומר שאף ר' שמלאי זה דעתו שכל הפרשיות שכתוב בהן לאהרן לא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן וא"כ נפל ליה להרמב"ן פיתא בבירא שאין מאלו הפרשיות שום הוכחה כלל דר' שמלאי הבליע המועט במרובה לומר שאף במצות של סופרים עשה כן וק"ל:

ציפוי למזבח הנחושת. פירוש, ולא למזבח הזהב, דמזבח הזהב אין צפוי שלו נחושת. ומפני שהקטורת שמקטירין [הוא] על מזבח הזהב (שמות ל, לו), היה עולה על הדעת שיהא צפוי למזבח הזהב, כדכתיב קרא (פסוק ה) "למען אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת לפני ה'", לפיכך הייתי אומר שהוא זכרון למזבח הקטורת, אבל זה אי אפשר:

מקול הקורא. מקול המלאכים הקוראים והוא היה יום הרעש שנאמר בו ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה (זכריה י״ד:ה׳) בו ביום עמד עזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים לשורפו לומר דינו בשריפה כמו שנאמר ותאכל את החמשים ומאתים איש (במדבר ט״ז:ל״ה) וזהו שקראם שרפים שבאו לשורפו רעשה הארץ לבולעו כסבורה דינו לבלע כקרח שערער על הכהונה יצתה בת קול ואמרה זכרון לבני ישראל וגו' (שם) ולא יהיה עוד אדם המעורר על הכהונה כקרח בבליעה וכעדתו בשריפה אלא כאשר דבר ה' ביד משה בסנה הבא נא ידך בחיקך (שמות ד׳:ו׳) והוציאה מצורעת כשלג אף כאן צרעת פרחה במצחו:

ולו תדברו רמיה. בעבורו תדברו רמיה כמו (לקמן לג) הן אני כפיך לאל וכמו אל הארץ אשר דבר להם (דברים ט׳:כ״ח) לצורכם וכמו ילחם לכם (שמות י״ד:י״ד) האתם תריבון לבעל (שופטים ו׳:ל״א) הוקשה בעיני לדמותו כאן והוא דוגמת ביד משה לו על קרח (במדבר י״ז:ה׳):