וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכָל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃ (ס)
אבן עזרא
את אוריה הכהן. היה כהן גדול בימים ההם, גם זכריה היה אדם גדול, ודרך הדרש ידועה על נבואת זכריה הנביא ואוריה הנביא:
משנת ארץ ישראל
בדרשה בתנא דבי אליהו שהבאנו מובאת התפיסה העממית שנטילת ידיים היא חידוש של חכמים, וזו סיבה לפקפק בה ובחשיבותה. הדרשן מתנגד תאולוגית לזלזול במצווה, אך מסכים עם הצגת המצווה כחידוש של חכמים. הטענות של ההמון נתפסות בעיני המחבר כאילו יש בהן יותר משמץ של כפירה. עם זאת, בתנא דבי אליהו המונח "מן התורה" נתפס כתיאור היסטורי וספרותי מגביל: רק מה שכתוב בתורה. המחבר טוען שלא כל ההלכות הקדומות כתובות בתורה, ומצוות נטילת ידיים נרמזת בתורה. היא הוטלה על הכוהנים במקדש, והורחבה על כלל ישראל (מכוח דברי התורה, אבל כפיתוח של חכמים). להשלמת הטיעון חסרה ההשלמה שאכילת תרומה היא כאכילת קודשים וכהקרבה. כדברי רבי טרפון: "מעשה ברבי טרפון שלא בא אמש לבית המדרש. לשחרית מצאו רבן גמליאל, אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: עבודה עבדתי. אמר לו: כל דבריך אינן אלא דברי תימה, וכי עבודה בזמן הזה מנין? אמר לו: הרי הוא אומר: 'עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת' (במדבר יח ז), עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש" (בבלי, פסחים עב ע"ב - עג ע"א). אין לסיפור מקבילה ארץ-ישראלית, אך הרעיון נרמז אולי כבר במשנת ברכות פ"א מ"א.