וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)
אברבנאל
לא יהיה לכהנים הלוים וגו'. עד כי אתה בא אל הארץ. למה שבאו המצות האלה בזולת מקומם חתרו המפרשי' לתת סבה וטעם בזכירתם במקום הזה. ומהם אמרו שלמה שזכר למעלה דיני הסנהדרין והיו הכהנים והלוים מהם לכן סמך פה ענינם להגיד כי הם הראוים להיות בב"ד הגדול לפי שהם אין להם חלק ונחלה שיטרידם, אבל להיותם פנויים מכל טרח היו ראויים ללמוד התורה והמצות ולהיותם מכלל הסנהדרין. ומהם אמרו שלפי שהמלך היה הוא מחוייב לשאול באורים ותומים לפני הכהן הגדול כמו שאמר (פ' פנחס) ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה'. לכן זכר אחר מצות המלך מצות הכהנים הלויים. וכפי דרכי בכללו' הסדר הזה יותר נכון לומר שאחר שזכר מדרגות המנהיגים בהנהגה האנושית שהם כמו שזכרתי תחתיים שניים ושלשיים. רוצה לומר שופטי העיירות ובית הדין הגדול שבירושלים והמלך. בא לזכור גם כן ההנהג' הרוחניות וזוכר גם כן מדרגות הקרובים אל האלהים שהם הלויים ראשונה והכהנים אחריהם והנביא. והנה שתף הכהנים עם הלויים לפי שענינם אחד אם כפי השבט ואם כפי העבוד' במקדש שאלו ואלו היו עובדים שמה. ולזה אמר לא יהיה לכהנים הלויים. והוא כאילו יאמר לא יהיה לכהני' ללויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל. ר"ל בזכות המלחמה ושללה. אבל אישי ה' שהם קדשי המקדש וירושלים והגבולים ונחלתו שהם התרומות והמעשרות שכלם יוכללו בשם אישי ה' ונחלתו זה יאכלון. ולא הבדיל ביניהם מה הם מתנות הכהונה ומה היא נחלת הלויים לפי שכבר נזכר כל זה בביאור רב בפרשת קרח ואמר ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו בענין ירושת הארץ. ולכן אמר בקרב אחיו. כן פרשו הרב רלב"ג. ואמר שנחלה לא יהיה לו בקרב אחיו לפי שה' הוא נחלתו כאשר דבר לו שאמר לאהרן בארצם לא תנחל וגו' אני חלקך ונחלתך. ואפשר שאמר ה' הוא נחלתו להגיד שמלבד השכר הניתן להם במתנותיהם הנה יש להם עוד שכר נפשיי גדול כפי שכר קדושת' והוא אמרו ה' הוא נחלתו כאשר דבר לו. רוצה לומר שהם דבקים תמיד בהשכלתו. והנה נזכר כל זה כאן אחרי שכבר נאמר שמה כדי לבאר עליו מה שאמר מיד וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח וגו' הזרוע והלחיים והקיבה ואין זו מצוה חדש' כמו שכת' הרמב"ן ז"ל. כי כבר נרמזה במה שעבר כפי קבלתם ז"ל שדרשו בספרי. ראשיתם זו ראשית הגז אשר יתנו זה הזרוע והלחיים והקיבה לה' זו חלה. וכבר נתנו טעם בזה באמרם הזרוע תחת היד (פ' בלק) ויקח רומח בידו. לחיים תחת התפלה שנאמר (תהלים ק"ז) ויעמד פנחס ויפלל הקבה תחת (פ' בלק) האשה אל קבתה. וכבר אמרו במדרש שהכהן היה שוחט שלמי'. והזרוע היה תחת טרחו בשחיטה שיעשה בזרועו. והלחיים בשכר הברכה שיאמר בפיו ולחייו והקבה שכר הבדיקה. הנה אם כן נאמר' המצוה הזאת שמה ברמז וכן ראשית הגז נרמז באמרו לה' כמו שדרשו ולכן ראה מרע"ה לבארו בכאן. ומפני הביאור הזה הובאה הנה המצוה הזאת. והרב המורה בחלק ג' פר' ל"ט כתב שהיו הלחיים בעבור היותם ראשית לגוף. והזרוע בעבור היותו ראשית האברים המשתרגים. והקבה ראשית המעים כי הראשית בכלם ינתנו למשרתי הש"י לכבודו. וראב"ע כתב שמבשר הגוף ומחלק הראש ומהקרבים אלה הם היותר טובים. והרב רלב"ג אמר שבעבור שאמר ה' הוא נחלתו סמך שיתנו לכהן הזרוע והלחיים והקבה להעיר שזה השבט הוא זרוע ישראל וכחם הוא המתפלל עליהם. והוא המכין מזון להם בזכותו כמו שהקב"ה הכין המזון לכבד וללב. וכבר יורה על זה אמרו כי בו בחר ה' לעמוד ולשרת. ויותר נכון לומר שלפי שהיו עונות האדם בג' מינים. מין הפעולת המעשיות ומין דברי השפתים ומין המחשבות הפנימיות. כמו שאמר עליהם (פ' נצבים) בפיך ובלבבך לעשותו. לכן היה מקריב לכהן הזרוע כנגד מעשיו כי הידים הם כלי המעשה. והלחיים כנגד הדבור. והקבה כנגד המחשבות. כי הוא מהאברים הפנימיים להורות שבכלם היה מתודה. ועוד ביאר כאן ענין הלויים שאם יבא הלוי מאחד שעריו אשר הוא גר שם בכל אות נפשו לעמוד לשרת ככל אחיו הלויים במקום אשר יבחר ה' שחלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות. רוצה לומר שיאכל עם שאר אחיו הלוים חלק כחלק ופירש רש"י (דברים י"ח ח') ממכריו על האבו' חוץ ממה שמכרו האבות בימי דוד ושמואל שנקבעו המשמרות ומכרו זה לזה טול אתה שבתך ואני אטול שבתי. ור"א פירש בו שאם לוי אחד מכר ביתו אשר ירש מאבותיו לא יאמרו לו הכהנים הנה יש לך לא תאכל חלק כחלק כי על כל פנים יאכל בשוה עמהם. הנה אם כן הביא אדון הנביאים הכתובים האלה להגיד שהלויים והכהנים הם ב' המדרגות הראשונה והשניי' מההנהגה הרוחנית והעבוד' והקרב' האלהית. ושאר דיני מתנותם לא הוצרך לפרשם כאן לפי שכבר התבארו כראוי. ולא רצה כי אם לבאר הבלתי מבואר. והותר בזה הספק הי"ג:
רבנו בחיי
שלמה המלך עליו השלום הודיענו בשני כתובים הללו (משלי כב) עונש הגוזל את הדל, וידוע כי ד' כתות הן שהזהירה התורה על האדם לרחם אותם ושלא להרע להם, ואלו הם עניים יתומים אלמנות גרים. וכן מצינו הכתוב שהזהיר על ארבעתם בפסוק אחד, הוא שכתוב (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה, ודרשו רז"ל ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, ואם אתה משמח את שלי אני אשמח את שלך. והזכיר הלוי כנגד העניים, שהרי לויים עניים הם שלא היה להם חלק בארץ, אבל היו זוכין על שלחן גבוה ונהנין מקדשי שמים והם חיל הקב"ה, כענין שכתוב (דברים ל״ג:י״א) ברך ה' חילו. והקב"ה חלקם שנאמר (במדבר י״ח:כ׳) אני חלקך ונחלך. עניים הם שהזהיר עליהם התורה במצות עשה ובמצות לא תעשה, במצות עשה שנאמר (דברים ט״ו:ח׳) נתון תתן. וכתיב (שם ח) פתוח תפתח את ידך לו. מצות לא תעשה שנאמר (שם י) ולא ירע לבבך בתתך לו, וכתיב (שם ז) ולא תקפוץ את ידך. ואחר שהתורה הזהירה על הגזל בלאו של לא תגזול לכל העולם לכך לא הוצרכה להזהיר על גזל העני, וחייב הוא לתת לו ואיך יגזול ממנו, ועל כן בא שלמה ע"ה והוסיף באור בעונש הגוזל את העני, כי אין דרכו בכל ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה אלא אם כן יוסיף באור או יחדש בה דבר, כי מי האדם שיבא אחרי משה אם לא לעשות סייג לדבריו. ועל כן אמר אל תגזול דל כי דל הוא, ואין צריך לומר לדל כי אפילו לעשיר אסור לגזול, ומה שהזכיר דל מפני שהוא מצוי שהכל גוזלין אותו לפי שאין לו עוזרים, ואין מי שידבר בעדו כאיש העשיר, אלא הכל שונאין אותו ומתרחקים ממנו ואפילו קרוביו, כענין שכתוב (משלי י״ט:ז׳) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. וע"כ יאמר אל תגזול דל מצד שהוא דל והוא חסר הכח ויודע אתה שאין לו עוזר וסומך כנגדך ואין מי יריב ריבו, אל תדמה בנפשך זאת כי הקב"ה יריב ריבו והוא הטוען שלו והוא יעניש את הגוזלים אותו לא עונש ממון רק עונש הגוף והנפש, זהו וקבע את קובעיהם נפש, שהיא מלה כוללת הגוף והנפש. יתומים ואלמנות הוא שהזהירה עליהן התורה בהרבה מקומות (שמות כ״ב:כ״א) כל אלמנה ויתום לא תענון. ודרשו רז"ל אפילו אלמנתו של מלך ואפילו יתומים של מלך. והטעם לפי שנפשם שפלה ודמעתם מצויה ודבר מצוי הוא שהכל מריעין ומענין אותם. ואמר הכתוב (שם) אם ענה תענה אותו, יחזור לכל אחד מהם ליתום ולאלמנה שהזכיר, וכפל הענוי להתמדת הבריות בענוים, וכשם שכפל הענוי כך כפל הצעקה גם שמיעת ה' יתעלה, זהו (שם) כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. ולפי ששאר בני אדם המעונים יטריחו אחרי מושיעים וישימו בטחונם בהם, אבל היתום והאלמנה שאין להם מושיעים אינם בוטחים כי אם בהקב"ה, וע"כ הקב"ה שומע צעקתם ויריב ריבם. וכן דבר שלמה ע"ה על היתומים בפרשה זו בעצמו, הוא שאמר אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא, כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך. גרים הוא שהזהירה עליהם התורה בהרבה מקומות, והוא שכתוב (שמות כ״ב:כ׳) וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו'. יזהיר שלא יונה אותו באונאת דברים ולא ילחצנו בגזלת ממון כי גרים הייתם בארץ מצרים. והוסיף טעם הכתוב האחר ואתם ידעתם את נפש הגר, לא אמר את הגר אלא את נפש הגר כלומר נפשו שפלה ונכנעת ועיניו תמיד אל ה'. וכן דרשו רז"ל היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך, בא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שרצים ורמשים יבא וילמוד תורה שנתנה מפי הגבורה. כי גרים הייתם בארץ מצרים, מום שבך אל תאמר לחברך. וכן מצינו הצדיקים נקראים גרים.ולשון גר מלשון גרגיר הנפרד מעיקרו, וכן הצדיק רואה את עצמו יחידי אין דירתו בארץ כי אם דירת עראי, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהילים קי״ט:י״ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. המשיל עצמו לגר שהוא מזומן לנסיעה ואינו יודע העת, ולפי שאינו יודע העת הוא צריך שיקח צידה לדרך פן יבא עליו העת פתאום, ומה היא הצדה קיום המצות, זהו אל תסתר ממני מצותיך. וכן מצינו האבות כולם שנקראו גרים. אברהם הוא שכתוב (בראשית כ״ג:ד׳) גר ותושב אנכי עמכם. יצחק הוא שכתוב (בראשית כ״ו:ג׳) גור בארץ הזאת. יעקב הוא שכתוב.