פרשנות מצטטת על במדבר יט:ה

ויסעו מרפידים. כלומר ביום הזה הוא ר"ח סיון, ויבאו מדבר סיני ויחנו שם, בו ביום וביום השני נעתקו וחנו כנגד ההר שנאמר ויחן שם ישראל נגד ההר. ומה שהזכיר לשון ויחן ולא אמר ויחנו למדך הכתוב מעלתם של ישראל שחנו כלם בלב אחד לקבל התורה, שכל מקום שנאמר ויחנו היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל כאן כתיב ויחן.
ודרשו רז"ל ויחן שם ישראל נגד ההר ישראל סבא. והענין כי מפני שמצינו במסעות ויסעו בני ישראל מרעמסס ואחר כך ויסע מלאך האלהים כן מצינו בחניה ויחנו במדבר ואחר כך מיד ויחן שם ישראל ויהיה נגד ההר המכוון כנגד ההר והבן זה.
ולפי הפשט טעם נגד ההר למזרחו של הר, בו ביום נאמר למשה כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, והזכיר האנשים והנשים באותן מצות שהן חייבות בהן ואמר להם אתם ראיתם אשר עשיתי ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו', ויענו כל העם יחדו וגו'. ביום הג' וישב משה את דברי העם אל ה'. ביום ד' אמר לו לך אל העם וקדשתם היום ומחר ואמר כן על יום רביעי ויום חמישי והיו נכונים ליום השלישי של קדוש שהוא יום ששי לחדש והרי לך מבואר כי בששי בסיון נתנה תורה.

וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות פרה, מצות פרה אדומה שתהיה בת ארבע שנים או בת שלש, ואם היתה זקנה כשרה, ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, לא מצאו פרה אלא עגלה פוסקין עליה דמים ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה, שנאמר ויקחו אליך פרה אדומה. מותר ליקח מן העו"ג פרה אדומה ואין חוששין שמא רבעה שאין אדם מפסיד בהמתו. כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה אדומה, שנאמר אשר אין בה מום, בא ללמד שהמום פוסל בה כקדשים אע"פ שאינה קריבה לגבי המזבח הואיל והכתוב קראה חטאת. יתירה פרה על הקדשים שהעבודה פוסלת בה שנאמר אשר לא עלה עליה עול, ובעגלה ערופה הוא אומר (דברים כ״א:ג׳) אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, מה עול האמור בעגלה ערופה עשה בה שאר עבודות כעול אף עול האמור בפרה פוסל בה שאר עבודות כעול, אלא שהעול פוסל בה בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה. כיצד קשר עליה עול אע"פ שלא חרשה בו פסולה, הכניסה לדוש אינה נפסלת עד שידוש בה, וכן כל כיוצא בזה, רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר כפל עליה את המוסרה נתן עליה טלית אפילו כסות של סדין, פסולה. אבל קשרה במוסרה אם היתה מורדת וצריכה שמירה, כשרה, ואם לא היתה צריכה שמירה פסולה, שכל שאינה צריכה שמירה משוי הוא. עשה לה סנדל שלא תחליק פרש עליה טליתו מפני הזבובין כשרה, זה הכלל כל שהוא לצרכה כשרה ולצורך אחר פסולה. נעשה בה מלאכה מאליה או שעלה עליה עול מאליו, אם מרצונו פסולה, שנאמר (דברים כ״א:ג׳) אשר לא עובד בה, ולרצונו הרי זה כמי שעבד בה. לפיכך אם שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה ואין צ"ל שהמעוברת פסולה. הכניסה לפטמה בתבואה ודשה מאליה כשרה, הכניסה כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשתה לרצונו וכן כל כיוצא בזה. פרה שנולד בה פסול תפדה, וכן אם מתה תפדה מפני עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים. נשחטה לשם חולין אינה מכפרת. לקחו פרה מצא אחרת נאה הימנה הרי זו תפדה אע"פ שאין בה מום. אף כהן הדיוט כשר לפרה בשרפתה שנאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, קבלת חכמים היא שזו היתה מצותה בסגן אע"פ שעדיין אהרן קיים ושאר הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט נשרפות בארבעה בגדי כהן הדיוט. אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית שנאמר והוציא אותה אל מחוץ למחנה, חוץ להר הבית לשלש מחנות, ובהר המשחה היו שורפין אותה. ושחט אותה לפניו, זר שוחט ואלעזר רואה. אותה, שלא ישחט דבר אחר עמה ולא יתעסק במלאכה אחרת, שנאמר ושרף את הפרה לעיניו, שיהיו עיניו בה עד שתעשה אפר. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, שלא יקבל דמה בכלי אלא שוחט בימין ומקבל הדם בשמאלו ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים, ומכוין בהזאותיו ממקומו כנגד פתח אוהל מועד, וצריך שיהא רואהו משם שנאמר והזה אל נכח פני אהל מועד. גמר מלהזות מקנח ידיו בגופה של פרה ויורד מן המערכה ומצית את האש והכהן עומד מרחוק ומשמר לה עד שיצית האור ברובה ותבקע בטנה, ואחר כך נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח, וצמר צבוע בתולעת משקל חמש סלעים, ואומר לעומדים שם עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארץ זה, שני תולעת זה שני תולעת זה שני תולעת זה, שלשה פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הן הן הן, שלשה פעמים על כל אחד ואחד. וכל כך למה לפי שמיני ארזים הן שבעה, ומיני אזוב ארבעה, והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בתולעת הנקרא גראנ"א והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר דומין לגרעיני החרובין, והתולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהם, לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינין האמורין בתורה. והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות, וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך לתוך בטנה שנאמר אל תוך שרפת הפרה. לא קודם שיצית ברובה של פרה ולא אחר שנעשית אפר. עמדה שרפתה חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין הכל בכברות וכל שחור שאפשר שיכתת ויהיה אפר בין מבשרה בין מן העצים כותשין אותו עד שיעשה אפר. המים שנותנין בהן אפר הפרה אין ממלאין אותן אלא בכלי מן המעינות הנובעים ומן הנהרים המושכין, שנאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי. ונתינת אפר פרה על המים שנתמלאו הוא הנקרא קדוש, והמים הללו משנתן בהן האפר נקראין מי חטאת והן הן שקראן הכתוב מי נדה. מעלות יתרות עשו בטהרת חטאת זה, שהאדם הטהור אפילו טבל לקדש ועמד ומשמש על גבי המזבח אינו טהור לחטאת זה, לא לשרפתה ולא למלוי המים ולא לקדשן ולא להזות עד שיטבול לשם חטאת ואחר כך יהיה טהור לחטאת, וכן הכלי אפילו מזרק שבעזרה אינו טהור לחטאת עד שיטבילהו לשם חטאת. רבי יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו כמדרס הזב לענין חטאת. וכיצד מטהרים טמאי מת במי נדה, לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב ואוגדין אגודה אחת, בכל בד ובד גבעול אחד, וטובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי ומתכוין ומזה על האדם או על הכלים ביום השלישי וביום השביעי אחר שהנץ החמה. וכיון שנגע כל שהוא ממי נדה בכל מקום מעור בשר של טמא עלתה לו הזאתו, אפילו נפלה ההזאה על ראש אצבעו או על ראש שפתו, אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום, אע"פ שהלשון היא כאברים הגלוים לענין טומאה, אינה כאברים שבגלוי לענין הזאה וטבילה. עד כאן לשון הרב מספר טהרה בהלכות פרה אדומה.

כשרה. שלא נכתב בתורה עצים, אלא ושרף סתם:

של. שְׁלֹף וְהוֹצֵא, כְּמוֹ "וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל" (דברים י"ט), "כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ" (שם כ"ח):