פרשנות מצטטת על במדבר יט:כא

השיעור אשר יטמא מהשרץ הוא כעדשה. וטומאת שכבת זרע בכעדשה גם כן למי שנגע בה בין אדם בין כלים. אולם האיש אשר תצא ממנו שכבת זרע הנה הוא יטמא בכל שהוא ואין חילוק בין הטומאה אשר תצא ממנו או אשר יגע בה כולן ראשון. וכבר קדם לנו בפתיחה זו שבטומאת מת הבדלים רבים ואני עתיד לבאר ראיות כל מה שקדם באהלות והשלמת זה הדין שכל מה שיטמא מפני טומאת ערב יקרא ראשון וממנו ימנה שני ושלישי וזה אשר טימאהו הוא טמא מת הרמוז אליו בכאן. ודין המצורע כאשר נרפא מן הצרעת שיטהר בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושני צפרים (לפי מה שבאה ל' התורה (ויקרא י״ד:ד׳)) אחר יכנס לעיר ויעמוד ז' ימים חוץ לאהלו והוא אמרו (שם) וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ובאלו שבעה ימים יקרא מצורע בימי ספירו להיותו מונה אלו הז' ימים. וכן הזייה מן מי חטאת כמו שבאר התוספתא וכמה יהי' במים ויהא בהן כדי הזייה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה חוץ מזה והיות אלו כולן יטמאו מי שיגע בהן הוא לשון התורה אמר בשרץ (שם יא) כל הנוגע בהם יטמא עד הערב ואמר בשכבת זרע (שם טו) ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים. ואומר כאשר יגע בטמא מת (במדבר י״ט:כ״ב) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואמר במצורע אצל השלמת ימי ספירו (ויקרא י״ד:ט׳) וכבס [את] בגדיו ורחץ את בשרו וזה ראיה על היותו מטמא בגדים במגע בימי ספירו. אולם היותו מטמא אדם הנה תלמדהו בג"ש וזה שהוא אמר במצורע אצל שלמות ימי חלוטו קודם שיתחיל במספר השבעה ימים (שם) וכבס המטהר את בגדיו ואמר בגמ' [בבא] בתרא (דף ע:) נאמר כבוס בגדים בימי חלוטו ונאמר כבוס בגדים בימי ספירו מה כבוס בגדים האמור בימי חלוטו מטמא אדם במגע ר"ל שהוא קודם זה הכבוס והוא ימי צרעתו היה מטמא אדם כמו שבא הלשון וטמא טמא יקרא אף כבוס בגדים האמור בימי ספירו מטמא אדם ר"ל שהוא גם כן קודם הכבוס השני והוא ימי ספירו יטמא אדם. ואמר במי חטאת (במדבר י״ט:כ״א) והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב והראיה על היות אין בהם כדי הזאה לפי שאם היה בהם כדי הזייה הדין בהם טומאת משא כמו שנבאר בהלכה אשר אחר זה. ודע שטומאת מגע הוא שיתחבר הדבר בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי וכל מה שיאמר בו שהוא מטמא אדם במגע הוא שכאשר נגע בשטח גשם [צ"ל השרץ] האדם טמאהו ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו או ברגלו או באיזה חלק מעור גופו וכן אילו נגע בלשונו טמאהו אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו הנה לא יטמא לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים ודע זה. ואמרו וכלי חרס באויר לפי שכלי חרס לבד לא יטמאו במגע לבד אבל בהגעת הטומאה בתוך הכלי בין נגעה הטומאה או לא נגעה. המשל בזה אם לקח אדם שרץ ויכניסהו על פי הקדרה ולא נגע בקדרה אחר הוציאוהו ממנה הנה זאת הקדרה טמאה ואע"פ שלא נגע בה הטומאה ואם לקח השרץ ושמהו ע"ג הקדרה לא תהיה טמאה. אמר יתברך (ויקרא י״א:ל״ג) וכל כלי חרס אשר יפול מהן אל תוכו יטמא ובא הקבלה מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו. ואמרו אין מטמאים במשא לפי שבאלו המנויין אמנם בא בהן הנוגע ולא אמר והנושא:

ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה. מטמאו במגע. ואם יש בהן כדי הזיה, מטמאו אף במשא, לטמא אדם לטמא בגדים. דכתיב (במדבר י״ט:כ״א) ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב, ורבותינו למדו שהמזה טהור, ולא בא הכתוב אלא ליתן שיעור לנושא שצריך שיהיה בו כדי הזאה. וחילק הכתוב בין מים למים, לומר לך מים שיש בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא בגדים, ושאין בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא אוכלים ומשקין ולא לטמא בגדים:

וחשוכי בגדים במגע. כלומר מנועים הבגדים מטומאה אי איכא מגע בלא משא, שהנוגע בנבלה או במי הנדה ואינו נושאם אינו מטמא אפילו בגדים שעליו, כדכתיב (ויקרא י״א) הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב, ולא נזכר שם כיבוס בגדים, ובמי הנדה נמי כתיב (במדבר י״ט) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. חשוכי, לשון מניעה. כמו ולא חשכת את בנך (בראשית כ״ב):

לטמא - את הנוגע בה כדכתיב והנוגע במי הנדה יטמא (במדבר י״ט:כ״א):