פרשנות מצטטת על במדבר י:ד

עשה לך שתי חצוצרות כסף. ע"ד הפשט היו חצוצרות הללו של כסף והיו מקשה, ולשני דברים היו משמשים, האחד להקהיל העם או הנשיאים, והשני לנסיעה, הוא שכתוב והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות. כשהיו תוקעין בשתיהן היה סימן להקהיל העם וכשהיו תוקעין בחצוצרת אחת בלבד היה סימן להקהיל הנשיאים הוא שכתוב ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים, לפי שהם המיוחדים שבעם לפיכך היו תוקעין באחת והיה סימן להם, וזה וזה בתקיעה שהיא פשוטה, ופשוטה רמז למדת רחמים, כי ימינו פשוטה לקבל שבים, אבל למסע את המחנות היו תוקעין בתרועה שנאמר תרועה יתקעו למסעיהם, לפי שהנסיעה סימן למלחמה, שהרי מחנות ישראל לקראת שבעה עממין היו הולכים להלחם בהם ולכבוש את הארץ, ולכך היו מריעין בתחלת נסיעתן כי התרועה רמז למדת הדין והיא המנצחת במלחמה, ומפני זה יזכיר הכתוב במסעות (במדבר ט׳:כ״ג) על פי ה' ביד משה, וזהו שכתוב (שם י) וכי תבאו מלחמה בארצכם והרעותם, והזכיר משה וינוסו משנאיך מפניך כלומר ממדת הדין. וכן היה סדר הענין במסעות, היו תוקעין לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם, כי ארבע מחנות של ארבע דגלים היו עומדים לארבע רוחות העולם, והוא שכתוב ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה, והרי לך מחנות המזרח ומחנות דרום. תרועה יתקעו למסעיהם, למסעות הנשארים, כלומר שיתקעו תרועה שלישית למסע מחנות המערב ותרועה רביעית למסע מחנות הצפון, כי לכל דגל מסע בפני עצמו כמו שמפרש הכתוב והולך ונסע דגל פלוני וכן כלן.

אל ראשי המטות לבני ישראל. אמר משה זה הדבור לנשיאי' בעבור בני ישראל או שיגידו זה המשפט לבני ישראל כי פעמים היה קורא משה הנשיאי' לבדם כאמרו בפרשת בהעלותך ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים וזה בחיי היה ראוי בהרבה מהדברים שהיה מדבר משה לבני ישראל כי לא היה ראוי שידבר דבריו לכל העדה גם לא יוכלו כלם לשמוע דבריו ואולם זכר זה בזה המקום לפי שמעצם משפט הנדרי' והשבועות היה שיהיה מסור לראשי המטות שהיו אנשים חכמים וידועים לפי מה שזכר בפרשת יתרו:

אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מַה נִשְׁתַּנֵּית מִצְוָה זוֹ שֶׁפֵּרַט בָּהּ הַכָּתוּב רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסִפְרֵי אָמְרוּ: לְפִי שֶׁבְּמַאֲמַר הַחֲצוֹצְרוֹת הִקְדִּים קְרִיאַת הָעֵדָה לַנְּשִׂיאִים, חָשׁ לוֹמַר שֶׁהָעֵדָה קוֹדֶמֶת לַנְּשִׂיאִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶל רָאשֵׁי״ וְגוֹ׳ שֶׁהֵם הַקּוֹדְמִים. וּבְמָקוֹם אַחֵר (נדרים עח:, בבא בתרא קכ:) אָמְרוּ שֶׁבָּא לוֹמַר הֶתֵּר נְדָרִים בְּיָחִיד מֻמְחֶה, וְכָל זֶה דֶּרֶךְ דְּרָשׁ וְאַסְמַכְתּוֹת. עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר הַמַּטּוֹת לִבְנֵי, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא ״אֶל רָאשֵׁי מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְהָיָה נִרְאֶה לוֹמַר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְדַבֵּר בְּסֵדֶר זֶה, שֶׁלֹּא תֹּאמַר שֶׁלֹּא בָּאָה הַמִּצְוָה אֶלָּא לְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת יִשְׂרָאֵל לְבַד, לָזֶה אָמַר ״אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְאִלּוּ אָמַר לָזֶה וְלָזֶה. וַהֲגַם שֶׁלֹּא אָמַר ״וְלִבְנֵי״, הַרְבֵּה מִקְרָאוֹת מְדַבְּרִים בְּסֵדֶר זֶה, כְּדֶרֶךְ אָמְרוֹ (שמות א:ב) ״רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן״ וְגוֹ׳ וּכְאִלּוּ אָמַר ״וְשִׁמְעוֹן״.