פרשנות מצטטת על במדבר כג:טז

רש"י ד"ה ויקרא אל משה, לכל דברות... קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר: "וקרא זה אל זה" (ישעיה ו, ג). אבל לנביאי אומות העולם נגלה אליהן בלשון עראי... "ויקר אלהים אל בלעם" (במדבר כג, ד). ע"כ. שני יסודות יש כאן: האחד - עצם הפניה הקודמת למֶסר עצמו, שלא דיבר עמו פתאום אלא קראו בשמו. לפי שהאוהב את האדם לא ישׂבע מהזכיר את שמו ולזה יקראנו פעם אחר פעם מגודל אהבתו (ראה הערות 2, 3 ברש"י שבחומש "תורת חיים"). והאחר - השימוש בלשון 'קרא' בניגוד ל'קרה' שבו משתמש הכתוב אצל בלעם (במדבר כג, ד ושם, טז). ואמנם מצינו גם אצל בלעם פניה רגילה "ויאמר אלהים אל בלעם" (שם כב, יב) ולא רק פניה בלשון עראי, ומאידך אצל נביאי ישראל לשון 'קרא' מופיעה רק לעתים רחוקות, ובדרך כלל בא "ויאמר" או "וידבר", אבל לשון "ויקרא" שבראש ספרנו ולשון "ויקר" המתייחסת לבלעם, הן בנין אב לכל הפניות כולן, ולכן גם במקומות בהם אין לשון 'קרה' או 'קרא' לפני המסר, מכאן נלמד שאחד מאלו קדם - קריאה של חיבה דרך קבע אצל נביאי ישראל ולשון עראי אצל נביאי אומות העולם.

ויקר אלהים אל בלעם. ע"ד הפשט לשון מקרה, כי לכבודם של ישראל בא אליו הדבור בדרך מקרה, ועל כן הזכיר בו הכתוב ויבא אלהים אל בלעם, כי לא מצינו הלשון הזה בשום נביא רק במי שלא הגיע למדרגת נביא כגון אבימלך ולבן. ועוד יכלול לשון ויקר כי קרה לבלעם כמקרים אשר יקרו לאותם שיש להם רוח הקדש בעת שהם מתבודדים ושהם מתלבשים ביחוד ועומדים מרעידים. ואחר כך הזכיר ויקר ה' אל בלעם כי גדלה השגתו ועלה ענינו להתנבא בשם המיוחד כנבואת משה ובזה הכיר כי אי אפשר בקללתם כלל, כי מדת רחמים עמהם להצילם, ומתחלה כשהיה שומע במדת הדין היה מיחל שימצא מקום לקללתו שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדם, אבל אחר ששמע במדת רחמים נכזבה תוחלתו. והמעלה הגדולה הזאת אשר עלה אליה לא היתה אלא לפי שעה לכבודן של ישראל כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר ליום הדין אלו היו לנו נביאים כישראל היינו חוזרים למוטב, וכדי שיהיה פתחון פה לישראל כנגד אומות העולם וישמעו אומות העולם הבטחת נפלאות על ישראל מפי הנביא שלהם שהוא קטיגור של ישראל. והנה כאשר השלים נבואתו באותן הבטחות נסתלקה הנבואה ממנו וחזר לקסמיו, שנאמר (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, וזה יורה כי מת קוסם ולא נמשכה לו הנבואה אחר כן.

עין יעקב. ע"ד הפשט מי שיצא ממעין יעקב, וכן (ישעיהו מ״ח:א׳) וממי יהודה יצאו. ואמר אל ארץ, כמו בארץ, וכן (מלכים א ח׳:ל״ה) והתפללו אל המקום הזה. ומה שהזכיר יעקב בירושת הארץ לבאר כי להם לבדם נתנה הארץ הקדושה, כלומר לזרע יעקב בלבד, וזהו לשון עין יעקב ולא מצינו עין אברהם ויצחק אלא עין יעקב להוציא עשו וישמעאל. ומן הידוע כי ארבעה דברים הם שזכתה בהן אומה הישראלית ואלו הן, הנבואה והתורה וארץ ישראל ותחית המתים. ונראה לי להוכיחם ולבארם כלם מדברי משה שגלה על ארבעתם, ובכל פסוק ופסוק תמצא מבואר שהזכיר שם יעקב, להורות כי כלן לא נתנו אלא לזרע יעקב בלבד. הנבואה הוא שכתוב (דברים י״ח:ט״ו) נביא מקרבך מאחיך כמוני, אמר כמוני שאני מזרע יעקב, ולמדנו בזה שאין הנבואה מצויה אלא בזרעו של יעקב, כי מפני שהזכיר מאחיך ובני עשו נקראים אחים שנאמר (במדבר כ׳:י״ד) כה אמר אחיך ישראל, לכך הוצרך להוסיף כמוני למעט שאר האחים שהם עשו וישמעאל ולהוציאם מן הכלל, והא למדת שאין נבואה אלא בישראל. ומה שמצינו בלעם שהיה נביא באומות, מקרה הוא היה לו ולא עלה לאותה השגה אלא לכבודן של ישראל ולפי שעה ודרך מקרה, וכן הזכיר בלשון מקרה (שם כג) ויקר אלהים אל בלעם (שם) ויקר ה' אל בלעם, או מטעם שפירשו ז"ל כדי שלא יהא פתחון פה לאומות ליום הדין לומר לישראל נביאים ולנו אין נביאים, אלו היו לנו נביאים היינו חוזרין למוטב. התורה, הוא שכתוב תורה צוה לנו משה, והזכיר מיד קהלת יעקב כי לא נתנה התורה אלא לקהלת יעקב ואין מי שיזכה בה כי אם יעקב לבדו וכל המתקהל עמו. הארץ, הוא שהזכיר כאן עין יעקב אל ארץ, שלא נתנה הארץ למורשה אלא לזרע יעקב, ולא נתישבה מעולם אחר שנחרבה ולא תתישב לעם אחר. תחיית המתים, הוא שאמר אף שמיו יערפו טל, מלת שמיו חוזרת לעין יעקב ולמעלת זרעו של יעקב, ייחס לו השמים שהוא ערבות שעליו הזכיר למעלה רוכב שמים, ואמר יערפו טל, כי הטל שעתיד להחיות בו המתים הוא בערבות, ושאר האומות אינן זוכין לתחית המתים כי אם ישראל זרע יעקב, והוא שכתוב (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, וידוע כי מלת רבים ענינה על ישראל כענין שכתוב (אסתר ח׳:י״ז) ורבים מעמי הארץ מתיהדים, כן דרשו רז"ל בספרי, א"ר סימאי (תהילים נ׳:ד׳) יקרא אל השמים מעל, זו נשמה, ואל הארץ זה הגוף, לדין עמו למי שהוא מדיין, לעמו, מכאן לתחית המתים לישראל, עד כאן. וכן מצינו ישעיה ע"ה שהתנבא על אומות העולם ואמר (ישעיהו כ״ו:י״ד) מתים בל יחיו רפאים בל יקומו, וחזר והתנבא על ישראל ואמר (שם) יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך, באר שאין תחית המתים אלא לישראל. ותדע לך כי כל ישראל יחיו בין רשעים בין צדיקים, צדיקים לקבל שכר ורשעים לקבל עונש, כי כיון שקיימו המצות או עברו עליהן בגוף ובנפש כן ראוין ליטול השכר או העונש בגוף ובנפש, וזהו שכתוב (דניאל י״ב:ב׳) אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, וזהו שאמר אסף (תהילים ע״ג:כ׳) בעיר צלמם תבזה, ומלת בעיר מקור כמו בהעיר, וכמוהו (ישעיה כג) לשמיד, שהוא כמו להשמיד, ותרגם יונתן היאך חילמא מן גבר דמתערא ליום דינא רבא באתער יתהון מבי קברהון ברגז דמותהון תבסר. וכן שנינו בברייתא, שלש כתות ליום הדין, אחת של צדיקים גמורים ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינונים, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי עולם הבא, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם, שנאמר (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וגו'. והא למדת שיחיו אף הרשעים, והתחיה ההיא לרעתם כי יהיו נדונין בגוף ובנפש בגיהנם שהוא קבוע בארץ בשבעה מדורים שבו. ואומר שם בינונים מצפצפין ועולין, אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכלל עון פושעי ישראל בגופן, יורדין לגיהנם ונדונין שם שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים. ומה שאמר גופן כלה מוכיח שהם יורדין שם לגיהנם בגוף ובנפש. וכדי לרמוז שאין תחית המתים אלא לישראל לפיכך הזכיר הכתוב טל, וסמך לו מיד אשריך ישראל. ודרשו רז"ל (דברים ל״ד:ב׳) עד הים האחרון, הראה לו הקב"ה למשה עד זמן תחית המתים שנאמר עד הים האחרון, אל תיקרי הים האחרון אלא היום האחרון.