פרשנות מצטטת על במדבר כג:ל

שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת – רָמַז בָּזֶה ר״א סוֹד עָמֹק. וְהִנֵּה בִּלְעָם רָצָה לְדָבְקָה אֵלָיו הָרָצוֹן מֵאֵת ה' בַּקָּרְבָּנוֹת הָאֵלֶּה, וְלָכֵן הֶעֱלָה עוֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, וְרָצָה שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּלָק עַצְמוֹ בָּהֶם. וּלְכָךְ אָמַר ״וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פַּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ״, זֶה שׁוֹחֵט וְזֶה זוֹרֵק. וְטַעַם ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי״ (במדבר כ״ג:ד׳) דֶּרֶךְ תְּפִלָּה, כְּאוֹמֵר: עָרַכְתִּי לְפָנֶיךָ מִזְבֵּחַ שָׁלֵם בְּקָרְבָּן שָׁלֵם, יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחֶךָ, כְּעִנְיַן שֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב: ״יִזְכֹּר כָּל מִנְחוֹתֶיךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה״ (תהלים כ ד), וְיֹאמַר: ״עוֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ עִם קְטֹרֶת אֵילִים, אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים סֶלָה״ (שם סו טו), וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים. וְטַעַם הַיְדִיעָה כְּבָר זְכָרָהּ ר״א. וְהִנֵּה בַּסּוֹף כַּאֲשֶׁר לֹא רָצָה לָלֶכֶת לִקְרַאת נְחָשִׁים, לֹא רָצָה בִּלְעָם שֶׁיִּהְיֶה בָּלָק מַעֲלֶה בְּקָרְבְּנוֹתָיו שֶׁלֹּא יְפַגֵּל בְּמַחְשַׁבְתּוֹ, וּלְכָךְ אָמַר הַכָּתוּב: ״וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ״ (במדבר כ״ג:ל׳), וְיִרְמוֹז לְבִלְעָם הַנִּזְכָּר. וְיִתָּכֵן שֶׁבָּלָק הֶעֱלָה אוֹתָם, כִּי לְפַיֵּס דַּעְתּוֹ עָשָׂה כֵן, וְהוּא לֹא הָיָה עוֹד חָפֵץ בָּהֶם:

דבר אל ב״י ואמרת אלהם. האי ואמרת אליהם כפול. והראב״ע להלן כ״ג י׳ וכן הרמב״ן להלן כ״א א׳ פי׳ דבר אל ב״י שיתאספו אליך ואח״כ ואמרת אליהם. ולי נראה שזהו ג״כ אמירה מתורה שבע״פ. ונצטוה משה רבינו שמתחלה ידבר פ׳ שבכתב. ואח״כ יאמר הקבלות שהוא תורה שבע״פ. ביאור הפ׳. ואין זה תורה שבע״פ שנכלל בתיבת לאמר במקרא הקודם דשם מיירי בחידוש הלכות שלא היה משה מקובל מפי ה׳ אלא שחידש מפלפולו על פי חוקי התלמוד וי״ג מדות וכדאיתא בנדרים דל״ח. ואחרי משה בכל דור ודור. ומש״ה כתיב לאמר על כל חכמי הדור לדרוש ולדקדק להוציא הוראה. אבל כאן מיירי בהלכות שהיה משה מקובל מפי ה׳. וזה מוכרח בכל פרשה לבאר עיקרי הפרשה. והיינו דתניא במכילתא פר׳ בא רש״א כל מקום שנאמר לאמר ואמרת הוא לדורות והטעם משום דפרשה שהוא לשעה לא שייך בו כ״כ דרשות שהן תורה שבע״פ מש״ה לא כתוב בהם לשון לאמר ואמרת. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות בפ׳ יתרו עה״פ כה תאמר לבית יעקב וגו׳ אלה הדברים אשר תדבר אל ב״י. דשם ג״כ המה שני אופנים שכתבתי אלא דשם כתיב תחלה אמירה שבע״פ ואח״כ דיבור שבכתב וכאן כתיב להיפך. וביארנו שם טעמו של דבר. ועי׳ ס׳ במדבר כ״ג ל׳ מש״כ: