פרשנות מצטטת על במדבר כד:י

ויש לך לדעת כי העליה הזאת לא הוצרכה עתה בשביל אהרן ובניו ושבעים זקנים, ומה שאמר ונגש משה לבדו אל ה' הכוונה על מטטרון ג"כ והיה הכתוב ראוי לומר ונגשת לבדך כי ה' המיוחד הוא המדבר והדבור הזה למשה לבדו שאמר לו עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק. ומה שמדבר בלשון נסתר ונגש משה לבדו אל ה' אולי כי האומר ונגש משה לבדו אל ה' הוא מטטרון שאמר כן על עצמו והוא לשון צוואה שמצוה לאהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל וסמך לו מיד ויראו את אלהי ישראל, ומשה לבדו נגש יותר שכן נאמר לו עלה אלי ההרה והיה שם והעליה הזאת לתוספת השגה היתה עד שבא בתוך הענן שנאמר ויבא משה בתוך הענן.

וע"ד המדרש וזאת הברכה תוספת על הברכות שברך בלעם את ישראל, שהיה ראוי לברכם שבעה ברכות כנגד שבעה מזבחות ולא ברכן אלא שלש, שנאמר (במדבר כד) והנה ברכת ברך זה שלש פעמים, אמר לו הקב"ה, רשע עיניך צרה לברכן אף אני איני מספיק על ידך שתשלים ברכותיך עם ישראל, יבא משה שעיניו יפות לברכן, וזהו שכתוב (משלי כב) טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, זה משה רבינו שעיניו יפות לברך את ישראל, וברך אותם ארבע ברכות, א' (שמות לט) וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' את משה ויברך אותם משה, ב' (ויקרא ט) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם, ג', (דברים א) ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם, ד', וזאת הברכה.

ולא מספקין. פי' הר"ב כף על ירך. כמו ספקתי על ירך דירמיה ל"א [י"ח]. [*ודברי הר"ב מפירש"י הן. ואני הבאתי אלו הראיות מתוך הפסוקים. והרי"ף והרא"ש הביאו ירושלמי ולא מספקין. הבא מחמתו. דכתיב (במדבר כ״ד:י׳). ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו. מטפחים טיפוח שהוא לרצונו. והטור בהי"ט סימן תקכ"ד. תפס לפירש"י ולהירושלמי. אף שבהלכות שבת סימן של"ט. לא כתב אלא כפירש"י. אכן נ"ל דבחנם נקט לדירושלמי כלל. דמהיכי תיתי לחלק. בין בחמתו לרצונו. וזה נ"ל דקשיא לרש"י ודמש"ה לא מפרש בבבלי כבירושלמי אלא סמך לו אלישנייהו דקראי. ולכך תפש רש"י פירושו. ולא כמו בירושלמי. וכן נמי על לא מרקדין איתא בירושלמי. קופץ עוקר שתי רגליו כאחת. רוקד עוקר אחת ומניח אחת. לא חש ליה רש"י לפרשו במשנתינו. דכיון דעוקר אחת כו' אסור. כ"ש בשתים. וכיון דלענין דינא אין צורך. לכך לא כתב שום פירוש על אין מרקדין. ואחריו נמשך הר"ב. וגם הרי"ף והרא"ש. אף שהביאו הירושלמי על מטפחים ומספקים כדלעיל לא הביאו על מרקדין. מה"ט גופיה. והקרוב אלי אי הוי מעייני בפסוקי והוו משכחין להו. לא היו חוששין להירושלמי. הואיל והבבלי לא מפרש וכמו שכתבתי. וגם אין לירושלמי ראיה. אלא על מספקין. ולא על מטפחין. ודלמא הכל בחמתו. ומטפחים לאחורי היד. דפליגי התם. ובסדר המשנה דירושלמי. מספקים קודם מטפחים. וכדמפרש להו כך בירושלמי. דא"כ הוי לא זו אף זו. וכי תימא דא"כ לרצונו שרי. ואמאי אדרבא לרצונו כ"ש דליתסר. אמינא אין הכי נמי ולכך לא צריך למתנייה ואי מתנייה כמו שהוא לירושלמי. קשיא דהוי זו ואין צ"ל זו]: