פרשנות מצטטת על במדבר כד:יד

ויקרא יעקב אל בניו: נראה שלא עמדו אצלו בעודו מדבר עם יוסף ובניו מפני כבודו. האספו: הכנסו, נאסף כמו נכנס ואסף כמו כנס. יקרא: כמו יקרה, כמו פן יקראנו אסון. באחרית הימים: בימים הבאים, בימים האחרונים, ויש אחרון שאחריו אחרון, כמו ואת לאה וילדיה אחרונים, וכל מה שאיננו ראשון נקרא אחרון, וכן מלת אחרית ענינה avvenire, כמו כי אם יש אחרית (משלי כ"ג י"ח) כי אחרית לאיש שלום (תהלים ל"ז ל"ז) ועיין ירמיה כ"ט י"א, ובמדבר כ"ד י"ד, ואין הכוונה כאן על ימות המשיח אלאל על כבוש ארץ ישראל וחלוקה, וכבר היו אנשים בין האחרונים מכחישי הנבואה שאמרו שלא אמר יעקב הפרשה הזאת, רק אחר כמה דורות נכתבה כגון Jo. Godofr. Hasse, Jo. Henr. Heinrichs. Jo. Severin. Vater והאחרון הכביד Jo. Cristoph. Friedrich (1811) שאמר כי נתן הנביא כתבה; וכבר הכו על קדקדם, Jo. Jac. Staehelin, Jo. Ernest. Cristoph. Schmid. Hensler (Basilea 1827) ואחריהם ראז'. אך כל משכיל יראה ויבין כי א"א להעלות על הדעת שאדם בימי דוד או אפילו בימי משה יתעורר להטיח דברים נגד שבט ראובן ושמעון, ובפרט נגד שבט לוי שכבר היה מקודש, ויאמר בסודם אל תבוא נפשי וגו', ארור אפם כי עז וגו' על מעשה ישן נושן שכבר נשכח, ויקובלו דבריו אשר בדה מלבו, ולא יתרעמו השבטים ההם וימחקו דבריו, אחר שלא היו הדברים ההם בקבלה אצלם מימות יעקב; ובפרט הכהנים בני לוי שהיו תופשי התורה, איך קיימו הדברים האלה בספר התורה, אם לא שכן קבלו מאבותיהם כי כן אמר להם יעקב אביהם בעת מותו?

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. לְקֵץ הַיָּמִין בְּבוֹא גּוֹאֵל, שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרִית יְמֵי הָאוּמּוֹת אוֹיְבֵי ה' וּמַלְכוּתָם, שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתָם עַד סוֹף מְלוֹאָהּ, כְּאָמְרוֹ "כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה" (ירמיהו מו:כח), וְכָזֶה דִּבֵּר בִּלְעָם בְּאָמְרוֹ "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במדבר כד:יד), כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד בְּאָמְרוֹ "וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במדבר כד:יז), וְכֵן הַנְּבִיאִים בְּאָמְרָם "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים" (מיכה ד:א), וְזֶה הִגִּיד יַעֲקֹב בָּזֶה בְּאָמְרוֹ כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְכוּ':

וּבְהֵעָדֵר אַחַת מִכָּל הַסִּבּוֹת הַנִּזְכָּרוֹת לֹא הָיוּ שׁוֹלְחִים אַחַר בִּלְעָם וְלֹא הָיָה דָּבָר, שֶׁאִם לֹא הָיָה רְאִיַּת בָּלָק בַּנִּסְתָּרוֹת לֹא הָיָה מַשִּׂיג לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר תִּקְרֶאנָה אוֹתוֹ וְאֶת עַמּוֹ בְּמִדְיָן, וְלֹא הָיָה מִתְרַצֶּה לְהַשְׁלִים עִם מוֹאָב לְהִתְחַבֵּר עִמָּהֶם לָבֹא כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל. וַהֲגַם שֶׁהָיָה שׁוֹלֵחַ אַחַר בִּלְעָם וְהוּא בִּמְקוֹמוֹ בְּמִדְיָן, לֹא הָיָה נִסְבָּב דָּבָר בְּהַפְקָרַת הַנָּשִׁים שֶׁהִפְקִירוּ הַמּוֹאָבִים, כִּי מִדְיָן לֹא הָיוּ מֻבְטָחִים בִּיצִיאָתָם לְיִשְׂרָאֵל כִּי אִם הַמּוֹאָבִים, לְפִי שֶׁאָמַר לָהֶם בִּנְבוּאָתוֹ כִּי לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ לָהֶם אֶלָּא בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, דִּכְתִיב (במדבר כד:יד) ״אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים״, וּמִזֶּה הֻבְטְחוּ לִשְׁלֹחַ בְּנוֹתֵיהֶם לְמַחֲנֵה הָעִבְרִים וּלְהִתְגָּר עִמָּהֶם (סנהדרין קו.), כִּי שְׁלֵמִים הֵם עִמָּהֶם, מַה שֶׁאֵין כֵּן מִדְיָן שֶׁלֹּא מָצִינוּ שֶׁהִפְקִירוּ מֵהֶם אֶלָּא מִדְיָנִית אַחַת, שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מדרש רבה כאן) שֶׁהִיא בִּתּוֹ שֶׁל בָּלָק, כִּי הוּא זֶה הַנִּקְרָא ״צוּר״. גַּם אִם לֹא הָיָה מוֹרָאָם שֶׁל מוֹאָב מֵהָעָם גַּם שֶׁקָּצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ טַעַם הַכֶּפֶל וְכוּ׳, לֹא הָיוּ מַשְׁלִימִין עִם מִדְיָן וּלְהַמְלִיךְ עֲלֵיהֶם נְסִיכָם. לָזֶה הִקְדִּים ה׳ הַסִּבָּה וְאָמַר וַיַּרְא בָּלָק וְגוֹ׳ וַיָּגָר וְגוֹ׳ וַיָּקָץ וְגוֹ׳, וְזֶה הָיָה סִבַּת וַיֹּאמֶר מוֹאָב וְגוֹ׳ וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים וְגוֹ׳ וְהָיָה מַה שֶׁהָיָה.

מלכי. עצתי כמו איעצך אמלכינך: