פרשנות מצטטת על במדבר כה:ה

"ויהי אחרי המגפה". הכתוב רואה במגפה המוזכרת בסוף פרשת בלק (המגפה שבאה בעקבות החטא בבעל פעור, ומספר הניגפים היה עשרים וארבעה אלף) נקודת זמן היסטורית חשובה, ומכאן קשה לכאורה על הירושלמי (סנהדרין פ"י, הל"ב) שרש"י רומז לו למעלה (כה, ה). שהרי, אם אמנם כדברי הירושלמי, הרי מלבד המתים במגפה, הומתו שם על ידי בתי הדין של ישראל, למעלה מרבע הגברים הולכי המדבר, פי שבעה ממתי המגפה (מאה חמישים ושבעת אלפים ומאתים), ואותם אין הכתוב מזכיר כלל, וראה מה שכתבתי שם. ושמא זה משום שאלה מתו בידי אדם ואלה - בידיו יתברך? וראה להלן (פסוק נו), שלא מתי המגפה ולא הרוגי בית דין השפיעו על מספרם של יוצאי צבא ישראל סמוך לאחר מכן. (פ' פינחס תשס"ג)

וע"ד הפשט ושבתה הארץ שבת לה', שתהיה הארץ בטלה מכל מלאכת אדם בשנה השביעית ולא ישתדל כלל בעבודת הקרקע לא בחרישה ולא בזריעה, כמו שאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, ואפילו מה שצמח מעצמו מבלתי חרישה אסור לו לקצור, זהו את ספיח קצירך לא תקצור, מה שצמח מעצמו והוא נספח לקציר השנה שעברה נקרא ספיח, מלשון (ישעיהו י״ד:א׳) ונספחו על בית יעקב, וכן הגפן שלא נעבד ולא נעדר ולא נזמר נקרא נזיר, לפי שהזירו ממנו כדבר שאינו שלו. וכלל הענין הוא שאינו רשאי שינהוג בשדהו ובכרמו מנהג אדון כלל אלא שיהיו כל פירותיו הפקר לכל העולם ושיזכה בהם אפילו הדיוט שבישראל כמוהו. ולכך צותה התורה מצוה זו שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ב"ה.

וע"ד הפשט בטעם מצות היבום כדי שישאר בבית המת ולא ימשול זר על אשתו ועל נכסיו, כענין שכתוב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, כי בזה אומדין דעתו של מת כי הוא רוצה שימשול אחיו על נכסיו ועל אשתו יותר מאחר כיון שאין לו זרע שיירשנו, זה טעם היבום. וטעם החליצה, כי כל זמן שהיבם רוצה ליבם הנה הוא מקיים זרע לאחיו ונראה כאילו אחיו חי, וכשאינו מיבם ואינו מקיים זרע לאחיו נראה שאחיו מת וצריך הוא שיתאבל עליו, ולכך היבמה תחלוץ המנעל שהוא סימן אבלות כאילו מתאבל על אחיו המת.

וימרו בי הבנים. שבטו של דן וכן הנצמדים לבעל פעור (במדבר כה ה) לאחר שמתו דור המדבר:

גאלת עולם. גּוֹאֵל מִיָּד, אֲפִלּוּ לִפְנֵי שְׁתֵּי שָׁנִים, אִם מָכְרוּ שָׂדֶה מִשְּׂדוֹתֵיהֶם הַנְּתוּנוֹת לָהֶם בְּאַלְפַּיִם אַמָּה סְבִיבוֹת הֶעָרִים, אוֹ אִם מָכְרוּ בַיִת בְּעִיר חוֹמָה, גּוֹאֲלִין לְעוֹלָם וְאֵינוֹ חָלוּט לְסוֹף שָׁנָה (שם):